פנים מאירות חלק א קלה

לקדושין מיניה א"כ תפשוט מיניה דטעמא דעד אחד משום דהיא דייקא ומנסבא ובפ' האשה שלו' אבעי' דלא איפשט' אי טעמא משום דדייקא ומינסבא או דילמא טעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי ולא איפשט' אבעי' ואי ס"ד כפירש"י אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי א"כ היא לא פשעת' כלום ואמאי הוי ממזר משני אלא נראה דטעמא כמו שמפרשי' התוס' פ' האשה רבה ד"ה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומנסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה והכי הדבר הגון להאמין והיינו או משום דדייקא ומנסבא או משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר והאמינוהו חכמים כבי תרי ולכך היכא שבא הבעל הולד מן השני ממזר דאורייתא אבל מעולם לא עקרוהו חכמים לקדושין מיניה ואפשר דרש"י דייק לישנא מדקאמר תנא דבי מנשה דבר תורה אינו חייב כו' ואין עד מפי עד כשר משמע הא דעד מפי עד כשר הוא דבר תורה ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משני' ולכך פירש"י דאפקועי רבנן לקדושי מיניה משום דכל מקדש מ"מ סוגיית שמעתתא דפרק האשה רבה מוכח כדברי התוס' וק"ל דטעמא דמילתא דהמנוהו חכמים כבי תרי

שאלה צ

מעשה באחד שבישל שכר ביום ו' ע"ש ולא הי' לו שהות לגמור הבישול והתרה בו הרב העיר שלא יעשה כן עוד ויתחיל לבשל שכר בערב שבת שבודאי יתחלל שבת ולא השגיח לדברי הרב ושינה ושילש בחטא וציוה הרב לנדותו וכששמע בדבר זה בא לפני הקהל כמתחרט ותוהה על ראשונות ואמר שיקנסו לו כאשר ראוי והגון בעיניהם ואם חילל שבת יקבל תענית כפי אשר יגזרו עליו חכמים אך שלא לנדות אותו בחרם ונדוי ומהיום והלאה לא ישוב לכסלה והמורה אומר שינדו אותו כדי לעשות גדר ומשמרת נראה לי דהדין עם הרב המורה דהא אמרינן ביבמות דף כ"ב ע"ב בפיסקא וחייב על מכתו אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני כדאמר רב פנחס משמי' דרב פפא כשעשה תשובה ה"נ כשעשה תשובה וכתבו התוס' ד"ה כשעשה תשובה והא דאמר בפ' הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית כו' התם כשעשה תשובה וא"ת בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע"פ שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אין רשאי לקללו אפילו אחר וי"ל דאם הזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שמתחייב נדוי אע"פ שעשה תשובה חייב ולא מיפטר עכ"ל הרי להדיא מי שמחייב נדוי אף שעושה תשובה בר נידוי הוא ואף שלא עבר עבירה דאורייתא רק אדרבנן עבר שבישל קודם שבת ונגמר בשבת מ"מ בר נידוי הוא כדאיתא בעירובין בפר' הדר דף ס"ג בההוא גברא דאסר לי' לחמרי' בצניתא בשבתא רמא בי' קלא ולא אשגח בי' אמר לי' ליהוי האי גברא בשמתא כו' ש"מ אף באיסור שבות שהוא מדרבנן נמי אם מזלזל בי' חייב שמתא וכן העושה מלאכה בערבי פסחים אחר חצות דשמותי משמתינן ליה וכן הא דשמתי' רב יוסף לבר נתן אסי' דאתי מבי רב לפומבדיתא בי"ט שני ועי' בר"ן דמחלק היכא דמילתא דהוי עיקרא דרבנן דכי עקר לי' קא עקר לכולה מצוה כגון המזלזל בנ"י משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכות מרדות כי האי דמבשל בחמי טבריא בפ' כירה נשמע מזה דהחמירו רבנן יותר בדבר שאין עיקר דאורייתא דשמתא חמורה ממכות מרדות כן משמע מפירש"י והרי"ף בפ' מקום שנהגו אך קשי' לי הא דאין משתמשין באילן הוא כשאר שבותי' דאיכא גזירה שמא יעלה ויתלוש מן המחובר כמבואר בא"ח סי' של"ז ובכל השבותי' פסק הרמב"ם דמלקין אותו מכת מרדות וע"כ צריכין אנו לומר דדוקא היכא שעושה מלאכה ובאותה מלאכה בעצמה יכול לבוא לידי איסור דאורייתא כמו הקושר קשר שאינו של קיימא בזה חשיב כאלו עוקר מדאורייתא ומלקינן לי' מכות מרדות אבל בדבר שהוא עושה עכשיו אינו עושה שום מלאכה אלא דחשש שמא יעלה ויתלוש בזה שמותי משמתינן לי' ולפ"ז בעושה מלאכה בע"ש שאסרו מדרבנן נמי באותו זמן אין עיקרו מדאורייתא י"ל נמי דשמותי משמתינן לי' ועי' בא"ח סי' תצ"ו במג"א ובב"י ובי"ד סי' של"ד בש"ך ובגמ' דמנחות דף ע' משמע בזורע בעציץ נקוב דמלקין אותו מ"מ וכן פסק הרמב"ם ריש הל' כלאים וצ"ל דע"כ דאף דאי אפשר לבוא בעציץ זה לידי כלאים דאורייתא וגזרו משום שמא יזרע בעציץ נקוב הוי שפיר דבר שעיקרו מדאורייתא ומכין אותו מ"מ ובחייבי מלקות רשות ביד ב"ד לקנוס אותו בממון כנזכר בחו"מ סי' ב' מ"מ אומר אני הכל לפי ראות עיני הב"ד אם רואים שמתחרט בלב שלם ואין ערמה בדבר ראוי להקל עליו דהא אין מחייבי' לנדותו ברבי' אלא אפילו בינו לבין עצמו א"כ יכולי' לומר שאתה חייב נידוי אלא שהוא רחום יכפר עון בקנס הראוי

שאלה צא

בעברי דרך ק"ק קרעמזיר נשאלתי אחד הי' מוכרח לישבע ע"פ השררה שנתן הפרדין בנאמנות והי' חייב ג"כ שבועה לראובן מצד אחר שפסקו הדיינים שישבע נגד שמעון ושמעון רוצה לכלול הכל בשבועה אחת וראובן אינו רוצה להשביעו עכשיו הדין עם מי נראה לי דראובן יכול לעכב ואין שמעון יכול להכריחו שיקבל שבועתו וראי' מהא דתנן בפ' שור שנגח דאין נזקקים אלא לתובע תחילה ופי' הר"ן בשם הראב"ד בראובן שתובע לשמעון מנה וחייבו לשמעון שבועה ולא בא ראובן לקבל שבועתו ובא שמעון הנתבע תחילה ותבע מב"ד להזמין לראובן לקבל שבועתו אין נזקקין לו שיכול ראובן לטעון אינו רוצה עכשיו בשבועתו כי שמא היום או מחר ישיב אל לבו ויוד' עכ"ל נשמע מזה דאם הנתבע רוצה לישבע שיכול התובע לדחותו ה"נ דכוותי' שיכול לדחותו אף שיש לומר דילמא התם לא מפסיד מידי הנתבע אבל הכא יפסיד הנתבע שיצטרך לישבע שני פעמים מ"מ נראה דווקא היכא דזילי נכסי דנתבע אז נזקקין לדבריו אבל לענין שבועה שלא ישבע שבועה אמת שני פעמים לא משגחינן בנתבע להפסיד טענתו של תובע שטענה טובה היא שהיום או מחר תשיב אל לבך ותזכיר ותודה ובדין יכול הוא לעכב שלא לישבע בשבועה אחת כנ"ל לפי עניות דעתי

שאלה צב

כתב רמ"א בחו"מ סי' רמ"א וז"ל המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת דמי החפץ משא"כ בתנאי בגיטין עכ"ל ופירושו ע"כ כגון שאמר הריני נותן לך קרקע פלונית ע"מ שתתן לי כלי פלוני יכול ליתן לו דמי החפץ וכן במתנה ע"מ להחזיר לו החפץ יכול להחזיר דמי החפץ ולפום ריהטא משמע אף שהחפץ הוא בעין יכול לתת דמי החפץ וכן משמע בטור א"ה ס"ס כ"ח ונפלאתי דלא נראה כן מדברי הש"ס בגיטין דף ע"ה ע"א דאיתא התם ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר חסדא הא מני רשב"ג היא דאמר תתן לו דמי' מתקיף לה אביי אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיניה היכא דאיתא בעיני' מי אמר ש"מ דפלוגתא דרשב"ג ורבנן מיירי היכא דליתא בעיני' בזה סברי רבנן בגיטין דלצעורי קמכוון אינו גט אבל היכא דאיתא בעיניה מחויב לקיים תנאו דהא רשב"ג דלית לי' לצעורי' קמכוין אפ"ה היכא דאיתא בעיניה מחויב לקיים תנאו וה"ה לרבנן בשאר תנאי' דכי איתא בעיני' מחויב ליתן החפץ וכן משמע בהרא"ש בפ' לולב הגזול יעו"ש

ועוד קשיא לי על הא דכתב הרא"ש בפ' השוכר את הפועל גבי הא דתנן בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר ורמינהו בא עליה ואח"כ נתן לה אסור א' רב חסדא לא קשיא הא דאמר לה הבעלי בטלה זה הא דאמר לה בטלה סתם טלה זה הא קמחסרה משיכה והקשה הרא"ש וז"ל קשה לי הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם ב"ב קנה שכרו וביאה דבר שנותנים עליו שכר ואמאי לא נקנה לו הטלה בביאה מכאן נראה לי לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ בשכרו ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל בגוף החפץ אי אפשר לו להקנות אלא במשיכה וכדבריו פסק רמ"א בח"מ סי' של"ב וקשה לי דילמא המקשה פריך הכא לרב חסדא ורב חסדא מוקי לברייתא אם אמר ע"מ שתחזיר לי הנייר כרשב"ג דאמר תתן דמיה אף כשהחפץ הוא בעין אבל אנן דלא קי"ל כאוקמתא דרב חסדא בזה משום קושיא דאביי ש"מ דפלוגתייהו אם אין החפץ בעין אבל אם החפץ הוא בעין מחויב לקיים תנאו ככל תנאי שבממון וקל להבין

שאלה צג

בדיני הסיבה בן אצל אביו כתב הרא"ש דאין צריך הסיבה אפילו הוא רבו מובהק וכן פסק בש"ע ואם אמנם שאין אני כדאי לחלוק עליו מ"מ תמיה לי דבריו דהתוס' כתבו בפ' ע"פ דף ק"ח ד"ה בפני רבו אין צריך הסיבה נראה דאביו והוא רבו נמי אין צריך דלא גרע מרבו אחר מיהו סתם אב מלמד לבנו תורה כדאמרינן בפ"ק דקדושין שהבן ירא מאביו יותר מאמו שמלמדו תורה ואפ"ה קאמר בפני אביו צריך הסיבה עכ"ל והנה הרא"ש תפס סוף דברי התוס' לעיקר ואני בעניי. נראה דאיכא לאדחוי דההי' דקדושין מיירי באב שדיברה בו התורה אמרינן דאב מלמדו תורה כדכתיב ולמדתם את בניכם שחיוב הוא לכל אחד מישראל ללמד את בנו תורה אבל אביו שדיברו חכמים בכל מקום מן הסתם אינו מלמדו דאמרינן בפ"ג דמציע' דף ל"ג אבידתו ואבידת אביו כו' אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת ואם אביו חכם אבידת אביו קודמת ש"מ דסתם אב אינו רבו וביותר תמי' לי שכתבו הפוסקים אפילו האב הוא רבו מובהק והרא"ש אזיל לטעמי' דכתב דתלמיד לפני רבו אין צריך הסיבה אפילו אינו רבו מובהק מדלא אשכחן פירוקא על הא דפריך עם הכל אדם מיסב אפילו תלמיד עם רבו דמשני בשולי' דנגרא ולא משני דמיירי ברבו שאינו מובהק אלא ש"מ דאין חילוק וא"כ ע"כ הא דקתני בן אצל אביו צריך הסיבה מיירי בסתם אב המלמדו תורה