פנים מאירות חלק א קלג

שאין היד סולדת היינו משום דהפשירו זה בישולו אבל אי לא הי' הפשירו בישולו הי' מותר אפילו במקום שהיד סולדת בו ולא היינו אוסרים משום נולד ה"נ דכוותי' אלא מצד החומרא כתב ליזהר במקום שהיד סולדת בו ולפ"ז שפיר פסק בש"ע סי' שי"ח דמותר ליתן אופנד' כנגד האש במקום שיד סולדת בו משום דהרב הב"י לא פסק כדעת בה"ת אלא כאינך רבוותא דסבירי להו משום פירות העומדים למשקים גזרו ואם יצאו מעצמן מותרים אפילו בשומן דלא כהר"ן אלא דרמ"א כתב דיש מחמירין כר"ן אבל כבר כתבנו שמעולם לא עלה על דעת בה"ת לאסור משום לתא דמוקצה כי נולד כזה אינו מוקצה אליבא דכ"ע וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין ואפילו בעיקר דינו דבה"ת שרצה לאסור משום סרך מלאכה דמוליד בשבת כששומן נמחה כבר דחה הרמב"ן בטוב טעם ודעת שפתו ברור מללו ואף לדעת הר"ן דרצה לפרש משום משקין שזבו אין לאסור הפשטיד' דהא קי"ל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ולמה יגרע שומן זה שהוא כבר בתוך הפשטיד' אפילו לדעת רש"י שמפרש משום בורא נראה דאין המים אסורים בדעבד דלאו מלאכה גמורה היא ותדע דהא בתוספתא מתיר לרסק אפילו לכתחילה בידים לתוך הכוס וכן הביא הר"ן בשם תוספתא הנ"ל ואי הי' אסור משום מלאכה איך התיר אפילו בידים לסחוט ואין לומר דתוספתא מפרשי טעמא דגזרו משום פירות העומדים למשקין וכי היכי דהתם שרינן לסחוט לתוך הקדירה של מאכל ה"נ מותר לסחוט לתוך הקערה ולתוך הכוס זה אינו דהתם אוכלים והכא משקים וראוי לגזור יותר אלא ע"כ כדאמרן דאין לאסור בדעבד לא משום חשש מלאכה דאינו דומה למוציא אש מן האבנים דהאש לא הי' בעולם אבל הכא הי' בעולם ואינו חשיב בורא אלא לכתחילה אסור דמחזי כבורא ולא בדעבד כללא דמילתא בהא נחתא ובהא סלקא דאין לדברים אלו שורש ועיקר בתלמוד ודברים בדוי' מלב ודי לנו בחומרות וגזירות שגזרו חכמים ז"ל ולא להוסיף על גזירתם ופשיטא היכא שלא ריסק ביד אלא הניח השומן המבושל אפילו במקום שהיד סולדת שלא לאסור בדעבד דלא כמג"א שכתב שאסור בדעבד ואף רמ"א לא נתכוון בזה לאסור בדעבד שהרי כתב ונוהגים להחמיר ומיהו במקום הצורך יש לסמוך אסברא ראשונה ונראה מאחר דרמ"א העיד שנהגו להחמיר אין בידי להקל במקום שהיד סולדת בו דלא יהי' דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ואפשר שהחמירו משום לתא דבישול שלא יטעו בשמן להחם ג"כ במקום שיד סולדת אבל באין היד סולדת אף אם נהגו להחמיר מ"מ מנהג שנתיסד ע"פ טעות הדין לא שייך בי' אחרים נוהגים בו איסור כי כבר כתבנו בראיות ברורות שאין שום נידנוד איסור בזה ואפילו לכתחילה מותר ליתן פשטיד' במקום שאין היד סולדת וכל כי האי מילתא לימרו משמאי בשוקי ובבראי הרי בררנו שהיתר גמור לערות מי הט"ע רותחים על הצוקר אך שראיתי שנותנים הסיר של ט"ע סמוך לחשיכה על כסוי הברזל ונותנים תחתיו משקה חריף שקורין שפירטוס ונותנים פתילה לתוכה ודולק כל הלילה עד למחרתו ביום השבת ולוקחים ע"י גוי' הקדירה מעל האש נראה דזה איסור גמור הוא דזה הוי ממש שהיה על גבי כירה וכופח שאינו גרוף וקטום דאסור ודמי להא דתנן לא ימלא אדם קדירה עססיות ותורמסין ליתן לתוך התנור ע"ש סמוך לחשיכה וי"א הטעם מפני שדברים שאינן צריכין בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר ומפני כך אע"פ שלא נתבשלו כל עיקר יש לחוש לשמא יחתה אפילו אם ירצה אותם לצורך מחר וכן לא ימלא אדם חבית של מים ויתן לתוך התנור וזה ידוע שגם בישול הט"ע אין צריך בישול רב ודינו ממש כעססיות ותורמוסין וכחבית של מים דאם עשה כן אפילו בשוגג אסורים למוצאי שבת עד בכדי שיעשו ועיי' בטור ובש"ע ס"ס רנ"ד ואין לומר דאין שייך כאן חיתוי דאין כאן גחלים אלא משקה הדולק דהא חזינן דכשממרסין בתוך המשקה הלהב עולה יותר ויש לחוש ג"כ כמו בחיתוי ע"כ נראה ברור דזה איסור גמור וחייבים חכמי הדור למחות בידם כנלפע"ד

שאלה פה

על דבר שאירע מקרה בלתי טהור בג' וד' אנשים רעים אהובים יחד שישבו בבית אחד והי' מונח שם כלי משחית קנה השריפה שקורין בי"קש ולקח תחילה אחד כלי המשחית הנ"ל בידו וראה שלא הי' סם השורף אש מתלקחת ומתלהט למרחוק שקורין פול"וויר במקום הכאת האבן על הברזל ומשך הברזל עם האבן כדי שיצא אש ועשה כן פעם ושתים ויצא אש מן הכאה האבן על הברזל ולא הזיק ואח"כ לקח אחד מהם ג"כ לבחון אם הוא יודע לעשות כן ומעשה ש"ט הצליח ויצא האש אשו משום חציו והבערה ללהב ולחלק יצאו העיגולים קטנים של עופרת שקורין שרו"ט מתוך קנה השריפה ונתחלקו לכל צד שאינו שוה לכל נפש והכהו נפש בראש הגלגולת ומיד קראו לחכמי הרופאים והניחו לו צרי ותחבושת על מכתו ואמרו שהוא בסכנה גדולה ואמדוהו למיתה יותר מלחיים וחי אחר זה שני מעת לעת ויצו אל ביתו כדרך כל ארץ בדעה שלימה ומיושבת וימת ועתה בא בעל התקלה וצועק ובוכה במר נפשו על מכשול עונו הגדול שאירע על ידו ורוצה לקבל תשובה כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה וכל מה שיורו אותו חכמים יקבל עליו לעשות כולי האי ואולי יחונן עליו ה' צבאות בכן באשר שגדולה כחה של תשובה אמרתי לעיין בדינו והנה לפי דעת הרמב"ם בהל' רוצח פרק חמישי דין ב' וז"ל אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנס בחבורה והרגתהו וע"כ הרמב"ם למד הא דאמרינן מלמד שחובשין אותו דאם מת נהרג על ידו היינו במזיד לענין קטלא אבל לענין שוגג פטור מגלות משום דגבי גלות אשכחן מיני טובא דפטור כגון דרך עלייה וגבי מזיד אין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה והא דפריך בש"ס פ' אלו נערות דף ל"ג ע"ב מתקיף לה רב מרי ממאי דבמזיד ונקה מקטלא דילמא בשוגג ונקה מגלות ש"מ דבשוגג נמי אם מת לאחר שחובשין אותו דגולה כבר הקשו שם התוס' ותירצו דמשכחת לה בביתא דשישא דלא חיישינן שמא הרוח בילבלתו וכן כתב הג"מ שם שזה דעת הרמב"ם ולפ"ז י"ל דקרא קאי נמי בשוגג אבל מ"מ נשמע אם לא הי' בביתא דשישא או שפירכס י"ל דהוא קירב את מיתת עצמו אבל ראיתי שהראב"ד השיג עליו ודעתו דלא אמרינן הרוח בילבלתו או הוא קירב מיתתו ע"י פירכוס אלא בשוחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופירכוס מקרבין את מיתתו עכ"ל וסברא זו כתבו ג"כ התוס' בתירוץ שני ולפ"ז הי' חייב גלות מ"מ נראה דדין זה דמי להא דאמרינן בש"ס היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין גלות פטור ב"ק דף כ"ו ע"ב א"כ ה"נ כיון שמתחילה משכו בברזל והכה האבן על הברזל ויצא אש ולא הזיק לא אסיק דעתו שיש בקנה שריפה העיגולי עופרת ורובא דרובא אי אפשר לצאת העיגולים אלא ע"י הפול"וור שנותנים במחתה סמוך לנקב אשר בקנה ואף שמצינו שסידר הרוקח תשובה לרוצח להיות גולה ולהיות נע ונד ולא ילין ב' לילות במקום אחד נראה דזה דווקא במזיד גמור כמו דמצינו סמך לזה בקין דכתיב בי' נע ונד תהי' בארץ אבל בשוגג אפילו אם הי' חייב גלות אין ענינו להיות נע ונד בארץ דגלות הי' שיגלה ממקומו ולא ישוב למשפחתו עד מות הכהן והיה דר במקום אחד בערי הלוים ועיקר גלותו הי' שצריך לגלות ממקומו וק"ו בענין זה דלא חייבי גלות כלל וכיוצא בזה מצינו בתשובת רמ"א סי' ל"ז ובאחד שנסע עם משרתו אשר אהבו על עגלה והנער רכב לפניו על הסוסים להנהיג העגל והוא ישב על עגלה ובידו כלי משחית הנקרא ביק"ש ורצה לפנותה ולזרוק מלואה ולירו' אל השמים וכאשר הרים הברזל אשר עליה האבן באשר נותן האש והניחה עליה בא השטן בתוכה ויצאה באש עם האבן ברזל אשר בתוכה ויצא על העגל הזה והמיתו וכתב רמ"א ראינו כי המעשה קרוב לאונס משום דכתיב בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר וא"כ אין לו אפילו דין שוגג כל שכן דין מזיד לצדד לו תשובה מתוך דברי הרוקח ז"ל כי הוא לא כיון רק אל המורדים והפושעים כו' ואף שכתוב שם שחכם בעירו קבע לו שיהי' גולה שנה תמימה ולא ילין ב' לילות במקום אחד נראה דחכם הזה אפשר חשבו למזיד קצת ואינו דומה למתכון לצד זה והלכה לצד אחר דהתם אין דרכה בכך והוי אונס אבל הכא אורחא דמילתא מי שאינו בעל כח וכאיש גבורתו שיכול להחזיק בידו הכלי משחי' הנ"ל בחזקה כח הפולוור מניע ידיו לאיזה צד המתגבר אבל בנדון דידן דלא עלה על הדעת שיצא מלואה עגולי עופרת בלתי נתינת פולוור במקום המחתה ובפרט כאן שבחנו מקודם פעם ושתים ותצא האש לריק בלי שום תנועה לא הוי לי' לאסוקי דעתי' שתצא מלואה וגם לא ידע שהיא מלואה ועוד שלא נתכוון לצד האדם הזה רק השרו"טין נתפשטו לצדדים ולצידי צדדים ויציאתן מן כלי המשחית עשו רושם ועוד דהתם מיירי שמת לאלתר אבל בנדון דידן שחי שני מעת לעת ודעתו הי' מיושבת עליו בהשכל כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו בר גלות כלל ועוד דהכא ע"י מישוש הידים של רופאים שעשו לו רטי' יש לומר שהם קירבו מיתתו יותר מע"י פירכוס ושמא ע"י סמי' חריפים על מכתו וגם בלקיחת הרטי' י"ל שגרמו לינקוב קרומו הדק ע"כ קבעתי לו התשובה מ"ש ברוקח באשה השוכבת על בנה והמיתו והתם חשיב כמזידה קצת כמבואר שם ויתודה ערב ובוקר לפני קונו בבכי ויקבע אותו יום שאירע בו המעשה יום בכייה לו לדורות להתענות אותו היום ולומר בו וידוי ותחנונים כיום שמת בו אביו ואין להחמיר עליו יותר מזה כדי להקל על בעלי תשובה ומסיים שם רמ"א ובתשלום תשובתו אסור לומר לו משם והלאה זכור מעשיך הראשונים ועובר עליו בבל תונו כי לא יזכרו לו עוד ראשונות יעו"ש

וראיתי ברמב"ם שכתב בהל' רוצח סי' ה' דין י"ג אין קולט אלא גגו של מזבח בית עולמים בלבד ואין קולט אלא כהן ועבודה בידו בד"א במחויב גלות אבל מי שמפחד מן המלך שלא יהרגו בדין המלכות או מב"ד שלא יהרגו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו אפילו היה זר הרי זה ניצול וכתב עליו הכסף משנה וז"ל ויש לתמוה שזה טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא"כ לא היו יכולין לקחתו להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמש"ש ולי נראה לישב דאמרינן בסנהדרין דף מ"ח ע"ב בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וינס יואב אל אוהל ה' ויחזק בקרנות המזבח וכתיב ויאמר לא אצא כי פה אמות ופירש"י לא אהי' נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי