פנים מאירות חלק א קלב

שזבו טעמא מאי גזירה שמא יסחוט ופירש"י וסחיטת פירות תולדה דדש היא הרי להדיא דלא גזרו אלא משום סחיטה ולא אסרו משום נולד ויותר נפלאתי על הר"ן שכתב הטעם דאין מרסקין השלג גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקי' לפי שהברד והשלג למימיהם הן עומדים ודווקא היכא דעביד בידים הא אלו הניחם בחמה ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהם לכל דבר

אבל בספר התרומות כתוב שאסורים משום נולד ואסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתי' כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא

והקשה עליו הרמב"ן וז"ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטים אותם לכתחילה ואפילו בתותים ורימונים היוצא מעצמן מותר כל שהן עומדים לאוכלים לפיכך כתב כל היכא דאתי ממילא בין בחמה בין כנגד המדורה שרי

ואין זו קושיא אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרוש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרוש כפירות העומדים למשקים דמי עכ"ל ולכאורה יש לדקדק איך דחה ראיות הרמב"ן שרצה לדחות סברות בעל התרומות דמפרש הטעם דאין מרסקין משום נולד ולא משום משקין שזבו והקשה לו הרמב"ן אי ס"ד דאסור לרסק משום נולד א"כ אמאי סוחטין פירות דלאו בני סחיטה לכתחילה דמ"מ הי' לאסור מטעם נולד כמו גבי ריסוק שלג ושומן ואיך דחה משום דהוי כפירות העומדים למשקין דאין זה טעמו של בעל התרומות ובאמת כן נראה שהבין המג"א דברי הר"ן שבא לדחות דברי הרמב"ן ולכך הרכיב שני טעמים אלו דנולד ומשקין שזבו אהדדי אבל כד דייקא שפיר אי אפשר לומר כן

אלא ברור הא דכתב הר"ן ואין זו קושיא אצלי לאו לאדחוי קושית הרמב"ן קאתי אלא בניחותא ר"ל לפירושו של הר"ן שכתב דטעמא דאין מרסקין גזירה שמא יסחוט הפירות העומדים למשקי' דלכאורה סתירת הרמב"ן שסתר דברי בעל התרומות מראי' זו יש סתירה לדברי הר"ן דהא כיון דהשומן לעולם אוכל הוא אפי' לרסק לכתחילה מותר ויותר ראוי לדמות לפירות דלאו בני סחיטה נינהו משנדמה דין זה לריסוק השלג והברד דשלג וברד למימיהן הן עומדים לכך כתב דשומן הקרוש אינו כן דכל זמן שלא קרוש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרוש כפירות העומדים למשקה דמי והוי בכלל שגזרו בריסוק השלג משום גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקים ה"נ דכוותיה ולפ"ז אפילו אם נימוח ממילא השומן נמי אסור דהוי כפירות העומדים למשקים אף אם יצאו מעצמן אסורים ואף שלא הזכיר הר"ן תחילה איסור מיחוי שומן מ"מ כתב שפיר ואין זו קושיא אצלי ר"ל לפי סברתי נוכל שפיר ללמוד מדין אין מרסקין שאסור ליתן קדירה שיש בה שומן קרוש אצל האש וכן יש ללמוד אם נמחה ממילא נמי אסור מטעם דהוי בכלל גזירת אטו פירות העומדים למשקי' ולפ"ז ניחא הא דכתב רמ"א בסי' שי"ח דיש מחמירין בפשטיד' ובסי' ש"ך גבי שלג וברד שנפשרו דמותרי' לא כתב מידי משום דלדעת הר"ן בשלג וברד מותר משום דבעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן אבל בשומן כשהוא קרוש הוא אוכל וכל זמן שלא קרוש זב וצלול ודרכו בכך אף כשקרוש כפירות העומדים למשקה דמי ולכך אפילו יצאו מעצמן אסורים והיש מחמירין שהביא רמ"א הוא דעת הר"ן ולכך בשלג וברד בסי' ש"ך לא הביא רמ"א כלום דבזה גם הר"ן מודה דנפשרו מעצמם מותר ובעל מג"א הבין שיש מחמירין מטעם נולד ואינו דסברא זו כבר דחה הרמב"ן אלא דמחמירין מטעמא דהר"ן ודו"ק. אך קשיא לי דא"כ יהי' טפל חמור מן העיקר דהא שלג וברד הנזכר בש"ס מתיר הר"ן בנימוחו ממילא וגבי שומן דילפינן מיני' דברד ושלג יהי' אסור ובשלטי גיבורים כתוב בפ' במה בהמה גבי הא דתנן סכין ומפרכסין לאדם דלהנך פוסקים דמפרשי איסור ריסוק השלג משום גזירת פירות העומדים לסחיטה מותר להניח פשטיד' אצל האש וכן מותר לרסק ולסוך בשמן ושומן וחלב אף שנימוח כיון דמעולם אוכל הוא ולפי דעת האוסר פשטיד' משום נולד ה"נ אם השמן ושומן וחלב קרוש אסור לסוך משום דנמחה והוי נולד וצ"ל מה שכתב למ"ד דריסוק השלג אסור משום גזירת פירות מותר ליתן הפשטיד' אינו אליבא דהר"ן דהר"ן סבירא ליה אף דהשומן הוא אוכל מ"מ כיון שהי' תחילה צלול ועומד לכך העומדים למשקים הוי כפירות

אך אי קשיא הא קשיא לי דהא קי"ל להלכה דמותר לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדירה שיש בו תבשיל והוא מימרא דשמואל בפ' חבית וכן פסק הר"ן גופי' והתם בודאי אין חילוק דאף דהמשקה צף למעלה מן האוכל מותר וא"כ פירות גופי' העומדים למשקים מותר לסחוט לתוך קדירה ואיך יעלה על דעתינו לאסור פשטי"דא משום שומן הנקרש ועוד דהא לימונ"ש כיון דאין דרך כלל לסוחטן לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות ואיך יעלה על דעתינו לאסור השומן הנימוח משום גזירת פירות העומדים למשקים דהא האי שומן אין לשתותו כשהוא צלול דאזוקי מזקי לי' וכל עצמו אינו בא אלא לתקן האוכל איך יעלה על דעת לאסרו ודבר זה אין הדעת סובלתו ומה לנו להמציא גזירה חדשה מה שלא נזכר בש"ס ודי לנו מה שאסרו חכמים די"ל דווקא בשלג שהוא עומד להיות משקה לכל דבר ולפעמים אדם שותה בעצמו מי קרח שנימוחו ונפשרו משא"כ בשומן

ועתה אשובה ידי לדעת בעל התרומות איך רצה הר"ן ללמוד מסברת בעל התרומות דלדידי' אפי' אם נימוח השומן נמי אסור משום נולד וכל נולד שאסור באכילה משום ליתא דמוקצה הוא כמו שפירש"י ריש ביצה איך אפשר לומר כן דהא אפי' ביצה דס"ד דאסורה משום נולד אפילו לר"ש ופי' התוס' משום שמתחילה לא הי' בעולם ואפ"ה למסקנת הש"ס ביצה אינה אסורה אלא משום הכנה ואם ביצה לא חשיבא נולד איך נחשוב נולד לזה השומן וכן כתבו התוס' בעירובין דף מ"ו על הא דאמרינן מיא בעיבא מיבלעי בלעי ופריך כ"ש הוי להו נולד וכתבו התוס' ואע"ג דמשקין בפרי אמרינן בפסחים דמבלע בלעי א"ה לא מיתסרי משום נולד אי לא גזרינן שמא יסחוט כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל אוכלא דאיפרת הוא א"כ ה"נ בשומן דמתחילה הוי אוכל אוכלא דאיפרת הוא וליכא למימר דשאני שומן אף שחשיב אוכל מ"מ אינו ראוי לאוכלו משא"כ פירות זה אינו דהא גבי עז דאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה וכתבו הפוסקים דווקא בי"ט דחזי' בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזי לשחיטה ש"מ אף דבהמה בחיי' אינה ראוי' לאכילה מ"מ כיון דאי בעי שחיט הוי האי חלב אוכלא דאיפרת ולמה יהיה אסור האי שומן דהא ראוי לאכול ע"י הדחק אפי' בעינא ודמי למש"כ התוס' בשבת דף י"ט ע"ב גבי קדירה חייתא דלא הוי נולד אע"ג דבין השמשות לא חזי לאכילה כיון דהבשר הוי בעולם ק"ו כאן דבין השמשות הי' ראוי לאכילה ואיך יעלה על דעתינו לאסור הפשטיד' אפילו אם נימוח מאליו ובתוס' דפסחים דף י"ד ע"ב משמע דאפילו שמן שנקרש ונימוח לא חשיב משקה ופשיטא שומן ועוד דהא בעל התרומות כתב האי דינא ג"כ גבי מלח הביאו הטור סי' ש"ך דאסור לשפשף בידים מלח משום דהוי נולד ואי ס"ד דאם נימוח מאליו אסור לאכול משום נולד לא מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש דאמרינן בפ' שמונה שרצים דף ק"ח ע"ב דאין מולחין צנון וביצה בשבת ורב חזקיה אמר צנון אסור וביצה מותרת ואיסור צנון מפרשינן משום דנראה ככובש כבשים תיפוק לי' דאסור משום נולד דהמלח הוא בעין על הביצה והצנון כשנימוח וכן גבי מליחת בשר דאמר רבא בפ' כלל גדול דף ע"ה דאי' עיבוד באוכלי' תיפוק ליה לאסור משום נולד אלא ע"כ נראה דבעל התרומות אינו חולק על פירש"י ועיקר טעמו מפני שמוליד ובורא מים הללו מה שלא הי' לפנים וכן השומן נמי דמי לבורא כשנימוח ולדעתו אפשר אם עשו בידים אסורים מטעם שעשו מלאכה בשבת דומי' דאין מוציאין אש מן אבנים ומפרשינן משום נולד וכתב הט"ז בסי' תק"ב לאסור האש דנעשה מלאכה באיסור ה"נ אבל אם נימוח מאליו לאסור משום נולד דהוי ליתא דמוקצה זה לא עלה על דעת בעל התרומות לאסור ולא על דעת המרדכי וראיתי בהרא"ש שהביא דעת בה"ת דאסור ליתן שומן משום דמוליד ש"מ דעיקר איסורו משום חשש מלאכה דמוליד בשבת ואף להר"ן שהי' לו גירסא משום דהוי נולד נמי יש לפרש הכי דעיקר איסורו משום דהוי נולד וא"כ הוי כאלו בורא דבר הזה וכן המרדכי לכוונה זו נתכון ותדע דהא גבי סוכה בפ' במה בהמה נקיט נמי האי לישנא וז"ל אין סכין לא בשומן ולא בחלב משום דהוי נולד וע"כ התם מחמת איסור מלאכה נקט והיכא שנימוח מאליו מעולם לא עלה על דעת שום פוסק לאסור משום נולד והוי כמוקצה דזה מוקצה מדעת מלומר כן. וזה לשון בעל התרומות בסי' רל"ה לאחר שכתב טעמו דאין מרסקין משום נולד כתב אבל אם מצניע חתיכה ברד כו' ובימות הקיץ נותני' מהברד לתוך הכוס של יין לצנן מותר אע"פ שהוא נמחה שם דהוי גרמא בעלמא ומאליו הוא נמחה ואינו ניכר אבל ליתן פשטי"דא סמוך לאש וממחה את השומן אסור שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו ואינו מתערב בשום דבר וניכר ומהאי טעמא נראה דאסור לחוף כלי במלח כו' הרי להדיא דמחמת איסור מלאכה קא אסור ותדע דהא תלי הטעם בנותן ברד לתוך הכוס משום דהוי גרמא בעלמא וכן בשומן סמוך לאש דהוי כגרמי וכעושה מלאכה בידים שמוליד בשבת אבל ברחוק מן האש או נימוח מאליו לא עלה על דעת ב"ה לאסור משום נולד וכן אפילו בריסוק שלג בדעבד אין לאסור המים אלא דלכתחילה אסור דדמי כאלו הוא בורא המים אבל בדעבד אינה אסורים

ובזה ניחא מה שכתב המרדכי דרבינו יחיאל מפר"ז הי' מביא ראי' להתיר דאמרינן בפ' כירה סכה אשה ידה שמן ומחממה כנגד המדורה וסתם שמן זית הוי קרוש ואפ"ה שרי ומ"מ טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב לאש אלא רחוק כדי שלא תהא יד סולדת בו והבין הרב הב"י דקאי השמן והקשה עליו אלא נראה ברור דהא יש ראי' דלא הוי כלל לחוש משום סרך מלאכה דמוליד כמו גבי שמן הקרוש דמותר להתחמם במקום שאין היד סולדת ה"ה לשומן אפילו במקום שהיד סולדת כיון דאין בישול אחר בישול הי' ראוי להתיר מ"מ מצד החומרא הואיל ונפיק מפומי' דבעל התרומות ראוי להחמיר ביד סולדת בו דהוי כגירי דילי' ונראה כעושה מלאכה אבל באין סולדת אין דעתו כלל להחמיר דמצד הדין אפילו ביד סולדת היה מותר דאף דשמן אינו מותר אלא במקום