פנים מאירות חלק א קכו

ועצם עיניו ממנה מותר לקרות ולפי דברי הב"י דלבו רואה את הערוה אסור ע"כ ק"ו לראשו וכשם שבלב אינו תלוי בראי' ממש אלא שהוא ברשות אחד אינו ראוי להזכיר השם א"כ בראשו נמי אף שמעצים עיניו ולכך בעינן הי' ישן בטליתו שיחוץ על צוארו ואי ס"ד שחשיב ערות חבירו נגד לבו כאלו הוא עם הערוה ברשות אחד וק"ו בראשו הרואה ערות חבירו א"כ היכי משכחת ליה הך התירא שיעצים עיניו נגד ערות חבירו מ"מ הוא אסור מצד ראשו רואה ערות חבירו דומי' דלבו אלא ע"כ פשוט וברור שלפי דברי הרב הב"י אינו אסור אלא אם לבו רואה ערות עצמו שהוא בגוף אחד אבל בערות חבירו אינו איסור אלא בראיה ממש ולכך שרי במעצים עיניו ומהאי טעמא נראה דהרגיש הרב הב"י ולא כתב בש"ע הך איסורא דלבו רואה ערות חבירו

אבל כבר כתבנו והוכחנו שאין סמך להוראה זו ובפרט שיש לדחות דאף הרמב"ם והר"י לא מיירי אלא בערוה שאסור מצד הרהור כגון שוק באשה כמו שכתבנו לעיל

ומעתה אני אומר שאף שכל אחרונים הניפו ידם על הדרישה אומר אני אף שמוכח מדברי הרשב"א והרב רבינו יונה דלמדו מדפריך המקשה והרי לבו רואה את הערוה משום שהוא ברשות אחד משמע דאם הראש למעלה הוי מים שפיר כסוי למ"ד לבו רואה את הערוה אסור ולמד מזה רמ"א אם הלב למעלה מן המים נמי מותר דאין כאן גילוי ערוה מ"מ אומר אני דזה לפי מאי דס"ד דמקשה אבל לפי המסקנה שתירץ במים עכורים ולא תירץ דמיירי שהלב למעלה מן המים דהא במתניתין לא קתני ישב עד צוארו אלא יתכסה במים ויקרא קתני וי"ל דיתכסה עד הלב קאמר אלא ע"כ קושטא דמילתא כל היכא שערותו מיתחזי כמו ערוה בעששית לא הוי כסוי כלל. ועתה אכתוב סתירה לדברי האחרונים ראשון במה שכתבו שיש איסור באשה העומדת ערומה משום כבוד השכינה וכתב הט"ז תמיה מה לי לבקש טעמים אחרים הלא איסור דאורייתא מפורש הוא משום לא יראה בך ערות דבר וזה פשוט אפילו לתינוקות של בית רבן אומר אני דאין כאן קושיא בודאי היכא שרואה ערותו הוא איסור דאורייתא אבל במעצים עיניו וכן באשה שאינה רואה ערותה אינו אסור אלא מצד כבוד שכינה בהזכרת השם דבעינן מחניך קדוש ולכך הוכרח הדרישה לטעם זה וגם מה שכתב הדרישה דר"ח שהי' מכסה לבו כשהי' רוחץ ורצה לשתות ולא הי' חש משום גילוי ערוה משום דיושב בכלי הוי והקשה הט"ז דאף ביושב בכלי בגלוי ערוה ודאי איסור גמור הוא וראי' מדאמרינן פ"ק דסוכה דף י' הישן בכילה שאין גבוה יו"ד יוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש דסבר לבו רואה את ערוה מותר נמצא לדידן אסור עכ"ל ואני איני יודע שום סתירה לדברי הדרישה אדרבה משם מוכח איפכא דפירש"י שם דבגבוה יו"ד אסור דהוי כמוציא ראשו חוץ לחלוק הרי להדיא דאם אין גבוה יו"ד חשיב שפיר כסוי לערוה דהוי כמוציא ראשו חוץ לחלוק ואינו אסור אלא לדידן דקי"ל לבו רואה את הערוה אסור א"כ שפיר כתב הדרישה דר"ת כסה לבו שלא יהי' לבו רואה את הערוה ומשום גילוי ערוה ליכא שהי' יושב בתוך הכלי וכלי לא הוי חשיב כאוהל שיהי' רשות בפני עצמו ונתקרב לדופן הכלי ומסתמא הוציא ראשו לחוץ ושפיר הוי כסוי ערוה ואין מכל הקושיות שום סתירה לדברי הדרישה ופשטא דגמרא מסייעא לי' דערוה בעששית לא הוי כסוי משום דמיתחזי ה"נ לפי מאי דמסיק במים עכורים שנו משמע דווקא מים עכורים ולא מהני שום תיקון בעולם גם בהאי התירא דחיבוק זרועותיו כבר דחה הב"ח מהלכה ע"כ הירא והחרד יחמיר כדעת הדרישה דמים לא חשיבי כסוי ערוה וראוי להתנהג או שיעכירו ברגליהם או לברך כשהם לבושות בחלוק כנלפע"ד

ועתה נשובה אל הנדון שלפנינו אי נימא הטעם דאסור לשמש בבית שיש בו ספרים או ס"ת משום לא יראה בך ערות דבר א"כ אם הספרים עומדים נגד הפתח ורואי' המטה אבל אם אינם רואי' המטה הי' מותר ובאמת שראיתי שכתב הטעם זה ספר בית שמואל בא"ה אבל לא ידעתי אם טעמא דסמכה הוא דלפי האי טעמא אם היו האיש ואשה מכוסים בסדינים הי' מותר מידי דהוי אערוה גופה אם נכסית שאין העין רואה אותה הוי מחניך קדוש ולא מצינו היתר זה בשום פוסק והי' נראה לומר הטעם דבית שיש בו ס"ת אז ספרים הוא קדוש ואסור לעשות בבית זה דבר שהוא בזיון לכתבי קודש ולכך לא מהני גבי ס"ת שום כסוי אלא צריך לעשות מחיצה יו"ד ואם יש לו בית אחר צריך להוציאו חוץ לבית ולפי האי טעמא אסור לשמש מיטתו בחדר הפתוח לאותו בית שיש ס"ת או ספרי' וראיה שכתב הרוקח סי' שכ"ד אין נופלים אלא לפני ס"ת ופי' דכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה' ולמד מהרי"ל אפילו אם חצר פתוח לב"הכ א"כ אפילו בחצר הפתוח לב"ה שפיר אמרינן דהוי כמו לפני ארון ה' א"כ ה"נ בנד"ד דהוי כמו לפני ארון וספרים ואסור לשמש שם

ועוד דהוי כמו לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש דתוכן קודש וא"כ ה"נ כיון שפתוחים לתוך מקום קדוש צריך לנהוג קדושה וראיתי בפי' ר"ע מברטנורא בפ"ג דמעשר שני שפירש תוכן קודש לשחיטת קדשים קלים ולאכילת ק"ק ולהתחייב עליהם משום טומאה וכבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק דבהדי' אמרינן בזבחים דף נ"ו ע"א אף דפתוחות נגד הפתח אין שוחטין ואין חייבים שם משום טומאה משום דלא קדושה אבל אוכלין שם ק"ק דגזירת הכתוב הוא דכתיב בחצר אוהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת ולכאורה נראה ראי' מכאן איפכא דכתיב לפני אוהל מועד ופירש"י בדף נ"ה ע"ב דלפני דווקא ומעטינן צידי צדדים כמו לשכות ואפילו תוכן קודש פסולות לשחיטה ש"מ אף דפתוחות לתוכו לא קרינן לפני אוהל מועד אלא אם הפתח של הלשכה מכוון נגד פתח אהל מותר לשחוט נגד הפתח ושאר מקום הלישכה אינה קרוי' לפני אהל מועד א"כ ה"נ אף דחדר פתוח לבית שיש בו ארון וס"ת לא קרינן לפני וה"ה שאין לומר תחנון אף שהפתח פתוח אך מ"מ בנד"ד דאף דאין תוכן קודש מדאורייתא מ"מ הא אמרינן התם קדישי מדרבנן ופירש"י מצות חכמים היא שלא יכנסו להם בטומאה אבל זרות וקרבן ליכא א"כ בנד"ד נמי כיון דבית שיש בו ספרים וס"ת קדוש ראוי לנהוג מדרבנן קדושה בחדר שפתוח לתוכו ועי' בתוס' דיומא דף כ"ה ע"א ד"ה אין ישיבה בעזרה דאסור לישב בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש ואם עושה ווילון לפני הפתח הוי שפיר סתימה ואף דלגבי פתח ההיכל הי' דינו כפתוח ואף דבעינן שחיטת שלמים דווקא בזמן שהפתח פתוח מ"מ הוי וילון כמו פתח פתוח דנעשה לשם כך כשהפתח יהי' פתוח שלא יסתכלו בהיכל וכן כתבו שם התוס' אבל הכא דנעשה בשביל מחיצה שפיר הוי סתימה ומחיצה תלוי בדעת אדם וראי' לזה ממשנה ח' פ"ב דכלאים ולסלע גבוה י' ורוחב ארבעה כתב הרב בתוס' יו"ט אשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבע רוחב הואיל ולא נעשה לשם גדר דאי נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא א"כ ה"נ דנעשית לשם מחיצה הוי כמחיצה ואין למדין בענין המחיצות ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים דפעמים מצינו שאין מחיצה יו"ד מחלק רשות אלא דווקא אם מגיעות לתקרה כמו שאיתא בא"ח לענין עירוב בסי' ש"ע וכן הביא ב"י בא"ח בסי' נ"ה בשם סמ"ק ה' ששירון בטרקלין אם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה צריך עירוב לכל אחד ואחד אין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן מכאן יש לסמוך לענין השלמת יו"ד לתפילה דלא הוו הפסקה אותן מחיצות העומדים סביב לבימה אע"פ שהן גבוהות יו"ד הרי להדיא דהני הוי כמו רשות אחד ולענין מחיצה יו"ד לס"ת לא בעינן מגיעות לתקרה וכן לענין עמידה בפני ס"ת כתב רמ"א ביו"ד סי' רמ"ב אם הס"ת על הבימה אין הציבור צריכין לעמוד והט"ז כתב שמהאי טעמא אפילו אם הארון פתוח אין חיוב בדבר ולי נראה להחמיר היכא שרואין הס"ת ועכ"פ אותן העומדים על הבימה אסורים לישב דלא כאותן שמקילין

שאלה עה

ראיתי גדולים שנתחבטו בהיתר אי שרי לישראל ליתן בהמתו לנכרי לנחרה כדי שלא יתקלקל עורה ונתוכח ע"ז הרב הגאון מוה"ר גרשון בש"ת סי' י"ב והט"ז בסי' קי"ו והב"ח בא"ח סי' תקנ"א ולדעתי היתר ברור אפילו לישראל לעשות בעצמו דאמרינן בשבת דף ע"ה ע"א והשוחטו שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ופירש"י שוחט משום מאי מיחייב שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידתה אי מעורות אלים מאדמים למה לי בהם שחיטה בחניקה נמי סגי עכ"ל ומדנקט רש"י בחניקה ולא נקיט בנחירה אלא ע"כ דאף למ"ד דבשר נחירה הותרה להם א"כ נחירתן זו שחיטתן ולכך נקט בחניקה נמי סגי דעכ"פ חניקה לא הוי בכלל שחיטה וזה ברור למ"ד דבשר נחירה הותרה להם אבל בשר חנוקה לא הותרה להם וראי' שנצטוה על דם כיסוי במדבר ואי היו מותרי' לחנוק לא שייכה כלל במצות כסוי ואפ"ה היו מותרים לחנוק בשביל העורות וליכא למימר בשביל מצוה הותרה להם הלא הי' יכולים לעשות דרך נחירה לחתוך העור וסימנים לאורך הצואר ולא היו מפסידים העור כמו בחניקה דצריך ג"כ אח"כ לחתוך העור לשני' אלא פשוט וברור דמותר להמית בעל החי בשביל איזה צורך ופשיטא למ"ד דלא הותרה להם בשר נחירה ומדפריך הכא שוחט משום מאי מחייב ש"מ דהי' מותר להם לחנוק א"כ ה"נ לדידן מותר לנחור ולחנוק מיהו במכירת הבשר חלקו על ט"ז עי' בס' פרי חדש ובתשובה הנ"ל

ואין ענין זה דומה למה דאמרינן בע"ז דף י"א עיקר שיש בו טריפה אסור ושאין בו טרפה מותר ואיזה עיקר שאין בה טריפה המנשר פרסותי מן הארכובה ולמטה ופירש"י שם שאסור לגרום לבהמה טריפות בידים אע"פ שאי' סופו להנות התם מיירי שרוצה להניח הבהמה בחייה כך ויש חשש לתקלה ואפשר שטעמו של רש"י משום בל תשחית אלא דמנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ליכא בל תשחית דפירש"י בחולין גבי כודנייתא חיוורתי עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטלינא להו איכא בל תשחית ופירש"י עקרנא להו מנשר פרסותיהן ועדיין יכולין לילך ובל תשחית ליכא שיהיו ראויות לדישה עכ"ל א"כ י"ל מארכובה ולמעלה איכא צער ב"ח ובל תשחית לא התירו בשביל כבוד מלכים אבל מארכובה ולמטה דאיכא צער ב"ח לבד קצת התירו ואף שהתוס' דחו פי' זה דא"כ מנ"ל להוכיח דבבהמה טהורה מיירי מ"מ י"ל בדברי רש"י מדנקט לשון טריפה