פנים מאירות חלק א קכה

כנעול דמי וה"ל כצואה בעששית עכ"ל וכתב הב"י וכן נראה לי לדקדק מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה דאיתא בפ' כל הגגות שמכאן נראה לדקדק שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה ואפי' בתוך ד' אמות דהא הכא בכה"ג עסקינן כלומר שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות דאל"כ אפילו הוא עם הצואה בבית אחת שרי ואפ"ה כשצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה וע"כ טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן בי' והי' מחניך קדוש עכ"ל הב"י ותמוהים לי דבריו שכמעט שיש סתירה בדברי עצמו דמתחילה רצה להביא ראיה לדברי הרא"ש אפי' בתרתי לגריעותא דהיינו שרואה אותה ובתוך ד' אמות ואח"כ הכריח ממתניתין שרואה אותה או שאינו מרוחק ממנה ד' אמות משמע בחדא לגריעותא מיירי ומנ"ל להביא ראיה לדברי הרא"ש בתרתי לגריעותא דהא באמת דפליגי רב הונא ורב חסדא בריח רע שיש לו עיקר דרב הונא סבר דמרחיק ד' אמות מגוף הצואה וקורא ור"ח סבר ד' אמות ממקום שפסק הריח היינו מלאחריו אבל בלפניו כ"ע מודי' דמרחיק מלא עיניו וכן פירש"י בדברי רב הונא מרחיק ד' אמות מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחריו שאינו רואה אותה עכ"ל והוכרח רש"י לדבר בה דהא בפיסקא דף כ"ו ע"א כמה ירחיק מהם א' רבא א' רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפילה ש"מ דרב הונא גופי' סבירא לי' דלפניו מרחיק מלא עיניו וע"כ הא דסגי בד' אמות דווקא לאחריו והטעם דד' אמות של אדם הוא מקומו בכל מקום ובעינן מחניך קדוש וכיון שצואה לאחריו חוץ לד' אמות ואינו רואה אותה שפיר הוי מחניך קדוש אבל לפניו אפי' מלא עיניו כיון שרואה אותה הוי במקומו אינו קדוש וא"כ בחדר נמי דינא הכי דאם הצואה כנגדו ורואה אותה לא הוי מחנה קדוש אלא אם הוא מאחוריו אז אינו צריך לרחוק ד' אמות ובזה מיירי דחצר קטנה וגדולה וא"כ אין ראי' לדברי הרא"ש היכא שהוא רואה ובתוך ד' דנראה אפילו לחוץ לד' אמות כל זמן שהוא רואה הוי כמלא עיניו וא"כ י"ל פיסקן של דברים כל היכא שרואה הצואה וכן הערוה צריך לרחוק כמלא עיניו אפילו הוא ברשות אחר אלא לענין לאחריו יש לחלק דאפילו הם בתוך ד' כיון שהוא ברשות אחר קרינן שפיר והי' מחניך קדוש ואין צריך לרחוק ד' אמות וכן בערוה שהיא אסורה משום הרהור כגון שער באשה ושוק וטפח מגולה בזה מהני אם עוצם עיניו או שהוא סומא או בלילה אבל בערוה גמורה שוה לדין צואה כיון שהוא במקום שיכול לראות אסור דלא הוי מחניך קדוש עד שיכסה הצואה ולא יראה הערוה ודברי הרשב"א מסייעין לי שסבר ג"כ דהא דאמרינן בש"ס היה מקום גבוה כו' יושב בצדו וקורא מיירי שאינו רואה אלא דאין צריך להרחיק ד' אמות ונראין דבריו דהא אם נימא כדברי הרא"ש דמיירי דאם הי' מקום גבוה יושב בצדו וקורא אף שהוא רואה אותו דזה הוי מחניך קדוש א"כ למה אמרו מלפניו מרחיק מלא עיניו ולא מהני הרחקת ד' אמות ממקום שכלה הריח אטו כל מקום ראיית אדם נחשב לו כמחנה אחד שיהי' כל הרואה מקום קדוש דלא מצינו בכל מקום אלא ד' אמות של אדם חשיב לו כמקומו דלא יותר וע"כ צריכין אנו לומר כיון שרואה הצואה בשעת התפילה אין מקומו קדוש א"כ ה"נ אף אם הוא בחדר ורואה הצואה נמי אסור להתפלל אלא לאחריו אין צריך להרחיק ד' אמות ובערוה איכא נמי משום מחניך קדוש ואיכא נמי משום הרהור דלבו רואה את ערוה למאן דאסר אע"ג דליכא הרהור אלא משום קדושה וכן מוכח מדברי הרשב"א שכתב שוק באשה ערוה ודוקא לאחרים ולאנשים משום הרהור אבל עצמה לא דהא קתני אשה יושבת וקוצה לה חלה ע"כ נשמע מזה דבערוה גמורה אסורה היא בעצמה מלברך אם אינה יושבת אף דליכא הרהור וע"כ הטעם משום קדושה נמי דבעינן והי' מחניך קדוש ומזה ראי' לדברי הרוקח שכתב בסי' שכ"ד ואם ערוה כנגדו אפילו יעצים עיניו אסור לקרות ק"ש ולא כהכרעת הב"י כהנך פוסקים שבלילה או אם הוא סומא או עוצם עיניו אפילו ביום שרי אף שמביא ראיה מהרמב"ם והר"י י"ל דהרמב"ם והר"י לא מיירי אלא בערוה שאסור מצד הירהור כגון בשאר אברי אשה דאשה כולה ערוה היא משום הירהור אבל בערוה גמורה כגון בית בושתה דאיכא נמי משום מחניך קדוש לא מהני עצימת עיני' וכן מוכח מלשון הרב רבינו יונה שכתב וכן כשמגלה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראי' בעלמא מותר עכ"ל וזה קאי אטפח באשה במקום שראוי לכסות והתם אינו אסור אלא משום הרהור וכשאינו מסתכל אלא בראי' בעלמא ליכא הרהור ומותר אבל בערוה גמורה דאסור משום מחניך קדוש דומי' דלבו רואה את ערוה אפי' אם עוצם עיניו או סומא או לילה נמי אסור ולדעתי אף בהחזרת פנים נמי לא מהני כיון שהוא בחדר אחד עם הערוה ולא מהני אלא שאם הערוה בחדר אחר מהני חזרת פני' כיון שאינו רואה והוא עומד ברשות אחר וכן הביא המג"א ס"ס ע"ה בשם הב"ח ואף שכתב שם היכא שמחזיר פניו מהני מ"מ כתבתי מה שנראה לפע"ד דאין לחלק כלל בערוה דאף שאינו רואה בעינן והי' מחניך קדוש נמי

ועוד נראה לי לומר דאף הרשב"א שכתב גבי לבו רואה את הערוה אבל לעיניו רואי' את הערוה ליכא למיחש כיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה וכתב הב"י מבואר מדבריו דהיינו לומר דכיון דאינו מסתכל בה אע"פ שהוא יכול לראותה מותר ומזה רצה הב"י ללמוד בסי' ע"ה שדעת הרשב"א שאם עוצם עיניו או בלילה מותר לקרות כנגד הערוה ואני אומר דאין מכאן ראי' לאחר שנדקדק שכתב רמ"א בסי' ע"ד ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולין שרי עכ"ל ולכאורה יקשה הא בערוה בעששית אסור לקרות משום דמיתחזי א"כ כיון דקי"ל לבו רואה ערוה אסור א"כ הני מים צלולים אמאי יהיו חשובים ככסוי כיון דמ"מ לבו רואה ערוה אלא ע"כ צריכין אנו לומר הא דאסרו לבו רואה את הערוה לאו מטעם ראי' ממש אסרו אלא משום דהם ברשות אחד ולכך כל כסוי שהוא מפסיק אע"ג דמיתחזי הוי הפסק אבל אם אינו מפסיק כיון דלבו הוא ברשות אחד אסור לקרות וכן כתב הר"י בהדי' וז"ל שיעכירם ברגליו משום דלבו רואה את הערוה ומאי דלא אמר משום דעיניו רואות מפני שהגוף עומד בתוך המים המים עצמם הם חציצה בין העיניו והערוה ואע"פ שהם צלולים אבל הלב כשעומד בתוך המים עם הערוה אסור ואומרים רבני צרפת ז"ל שאם אדם מחבק גופו בזרועותיו דיינין לי' כהפסקה מבגד ומותר עכ"ל ובודאי אף הרב רבינו יונה מיירי שאינו מסתכל בערותו חדא דאסור להסתכל ועוד דליכא למ"ד להתיר לקרות ק"ש ויראה בערותו חלילה לומר כן וא"כ הרשב"א נמי סבירא לי' האי טעמא דר"י ולכך כתב דלעיניו רואי' את הערוה ליכא למיחש כיון שעיניו חוץ למים ר"ל והם ברשות אחר וכיון שאינו מסתכל מותר אבל היכא שערוה בבית עמו ברשות אחד כיון דבעינן והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר אפילו אם עוצם עיניו או בלילה אסור לקרות וראי' ברורה לזה דאמרינן בפ' מי שמתו דף כ"ד ת"ר הי' ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקשה למה לא אמרו תקנתא אחרית' שיעצים עיניו אלא פשוט וברור כל היכא שהוא ברשות אחד עם הערוה לא מהני לילה ועצימת עיניו וע"כ משום דאף ראשו רואה ערוה אסור וא"כ איך יהני עצימת עיניו א"כ מצינו לומר היכא שהוא בבית זה וערוה בבית אחר מהני עצימת עיניו או אם מהפך פניו וכן בצואה נמי

מזה יש סתירה לדברי הט"ז בא"ח סי' ע"ה שהקשה על פסק הש"ע דאם הי' ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנו או שעוצם עיניו או שהי' בלילה דמותר לקרות והקשה הט"ז וז"ל ותו קשה לי הא דתנן דערום לא יתרום וגם בשחיטה דערום לא ישחוט ולפ"ד הב"י יהי' היתר באם מעצים עיניו בשעת ברכה וא"ל הטעם משום לבו רואה את הערוה דא"כ קשה למ"ד לבו רואה ערוה מותר איך מפרש משנה זו עכ"ל וכן ראיתי בש"ך בי"ד סי' ר' שהקשה על הב"ח על שעלה בדעתו לומר הך דאשה יושבת וקוצה חלתה ערומה טעמו משום לבו רואה את הערוה ולכך יושבת דווקא והקשה הש"ך א"כ בסוף מי שמתו הביאו התוס' והפוסקים מחלוקת אי קי"ל לבו רואה את הערוה מותר או לא והא תנן בפ' ב' דחלה דאסור לברך ערום משום לבו רואה את הערוה וכן בפ"ק דתרומות דערום לא יתרום ואי ס"ד דטעמא משום לבו רואה את הערוה כמו שעלה על דעת הב"ח היכן יתכן לפסוק לבו רואה את הערוה מותר הלא תרתי סתמי דמתניתין דאסור עכ"ל

ותמה אני על תרי אשלי רברבי שלא דקו בזה אם אמנם שבגוף הדין כתבתי כדעת הט"ז דלא מהני עצימות עינים בערוה גמורה וכן מה שהשיג הש"ך בגוף הדין צדקו דבריו דאף אם לבו מכוסה אסור משום גילוי ערוה מ"מ משום הך קושיא לא תפסו כלום לא הט"ז על דברי ב"י ולא הש"ך על הב"ח דהא כבר הוכחנו דאף למ"ד לבו רואה את הערוה מותר מודה בראשו שרואה את הערוה שאסור ולא פליגי אלא בלבו ולכך הי' ישן ערום בטליתו חוצץ על צוארו אלא דהרשב"א הקשה אף דראשו למעלה מן המים ואינו ברשות אחד עם הערוה מ"מ יהי' איסור מצד ראיית עינים ומתרץ שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערוה אבל לעולם אם עומד ברשות אחד אף שמעצים עיניו מ"מ אסור דומי' דלבו רואה את הערוה שכתב מהרמ"י משום שהוא חשוב שחייו תלוים בו ובראשו כ"ע מודו דאסור ולכך לא מהני אליבא דכ"ע גבי ערום עצימת עינים דאף למ"ד לבו רואה ערוה מותר מ"מ אסור מצד הראש שרואה הערוה דהיינו שהוא ברשות אחד עם הערוה ואסור לקרות ולברך

ומדברי הרשב"א בעצמו מוכרחים אנו לומר כן דאליבא דכ"ע אסור להיות הראש עם הערוה ברשות אחד דאל"כ מנ"ל לומר דקושיות המקשה והלא לבו רואה את הערוה שהלב עם הערוה ברשות אחד דילמא כפשטא דהש"ס שהמים צלולים והוי כמו ערוה בעששית שאסור ופריך המקשה והרי לבו רואה את הערוה אף דלב למעלה מן המים מ"מ אסור דבראיה תלי' מילתא והא מתחזי והא דלא פריך מעיניו משום דעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אלא ע"כ דאם הי' איסור מצד הלב משום כיון דאפשר לראות דרך המים צלולים א"כ מצד הראש היה פשיטא איסור אף שעוצם עיניו מידי דהוי אלב אלא ע"כ שאינו איסור בשום אבר היכא שאינו ברשות אחד עם הערוה אלא מצד עינים הרואות יש איסור ותירץ בזה משום דעיניו חוץ למים הרי להדי' דאם הי' הראש ברשות אחד הי' איסור אליבא דכ"ע ועי' במג"א סי' ע"ד

ומזה יש ג"כ קושיא גדולה על הרב הב"י שלא חלק על הטור במה שכתב הטור וה"ה אם לבו רואה ערות חבירו שאסור ולפי פסק הב"י אי אפשר לומר כן דהא פסק הב"י בסי' ע"ה היתה ערוה כנגדו