פנים מאירות חלק א קכד

יכול לטעון טענת בתולים משום דתלינן בי' א"כ אף היכא דנתעברה תלינן בי' ואין יכול לגרשה מטעם שהיא הרה לזנונים ופשיטא שאינו יכול להפסיד כתובתה א"כ לא מבעי' נדוניא שהכניסה לו והם נקראו נכסי צאן ברזל כמבואר בטור אבה"ע סי' ס"ה וכל מה שהוא בעין אפילו אם זינתה תחתיו נוטלת מה שהכניסה לו והוא בעין כמבואר בטור סי' קט"ו אלא אפילו תוס' כתובתה מחויב ליתן לה כיון שנתיחד עמה לא מצי טעין טענת בתולים ולומר מקחי מקח טעות הי' ובר מכל דין דהא נדון דידן שהוא רוצה לגרש אותה בשביל שמקחו מקח טעות והוי כמו שמקדש ע"מ שאין עליך מומין וכתב הרמב"ם הביאו הטור בס"ס ל"ט בא עליה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפילו הוא בתוך הקמטי' אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס פגום אלא א"כ בדקו יפה יפה וחזקתו שידע ונתרצה א"כ בנדון זה דהרי הי' כריסה בין שניה ושכב עמה בקירוב בשר ואיך לא ידע מזה אלא ברור הדבר שידע שממנו נתעברה ועכשיו מחמת בושה טוען כן מ"מ זה לא ברירא לי דילמא משוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מטעם מינקת חבירו ואף שאינו נאמן להפסיד כתובתה מפני שנתיחד עמה מ"מ לגבי דידי' מהימן וראי' לזה מדפריך הגמ' דכתובות דף ט' ע"ב אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא ש"מ אף דמיחדים ביהודה מ"מ נאמן לאוסרה עליו א"כ בנדון דידן נמי כיון דאנן מחמירין במינקת חבירו אף במזנה שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואם היא רוצה בגט וליטול כתובתה מחויבת לישבע בנק"ח כדין כל הנשבעי' ונוטלים וכן הביא הרמב"ם סברא כזו בס"ס ס"ח הנלע"ד כתבתי בנחיצה

שאלה עא

בבא מציעא דף ג' תוס' ד"ה אלא מחוורתא נוכל לומר דלא לגמרי הדרו בי' יש לדקדק מי הכריח' לזה לומר דלא לגמרי הדרו בי' דסוגי' דשמעת' לא משמע הכי כדדחו הם בעצמם סברא זו ונראה לי לומר דהוכרחו לומר סבר' זו דהא יש לדקדק מאי פריך נימא מתניתין דלא כר"י כיון דע"כ ידע דמתניתין אתי' כרבנן א"כ י"ל דמהאי טעמא גופי' אתי נמי כר' יוסי דהא ע"כ אי נימא לגמרי הדר בי' ע"כ טעמא דר"י כל היכא דאיכא למיקנס גם לרמאי קנסינן אבל היכא דליכא למיקנס כמו גבי מנה שלישית ומתניתין דהכא כי שאר דמי מודה דמונח וא"כ כי היכי דניחא לאוקמי' מתניתין כרבנן מצינן מהאי טעמא גופי' לאוקמי' כר"י דילמא כי פליג ר"י היכא דאיכא למקנס לרמאי ואף החלוקה יכולה להיות אמת בזה כל מה דאפשר למיקנס קנסינן אבל היכא דליכא דליכא למיקנס מודה לרבנן דמונח ודווקא אם אין החלוקה יכולה להיות אמת אבל אם החלוקה יכולה להיות אמת כמו במתניתין מודה דחולקין אלא ע"כ צריכין אנו לומר דזה אינה קושיא כלל דהא ע"כ יש להקשות למה לא פריך המקשה לרבה בר רב הונא דמוקי למתניתין המחליף פרה בחמור אפילו בברי וברי חולקין למה לא אמרינן מונח כיון דבודאי איכא רמאי ואי אפשר לומר דתרווייהו הוא כי היכי דפריך מחנוני על פנקסו אלא ע"כ דצריכין אנו לדקדק שני דיקדוקים חדא מאי פריך לימא מתני' דלא כר"י מאי קושיא דילמא באמת דלא כר"י ועוד בל"ז הי' לו להקשות נימא מתניתין דלא כר"י אלא ע"כ דבל"ז לא הי' יכול להקשות לימא מתני' דלא כר"י דהייתי אומר בקושיא ראשונה שלי דר"י לא פליג אדרבנן היכא דליכא למיקנס כמו במנה שלישי' לבד וכל היכא דאית להו לרבנן חולקין מודה ר"י אבל השתא אליבא דרבה בר הונא דמוקי למתניתין דמחליף פרה בחמור בברי וברי וא"כ קשה מתני' דלא כמאן אלא ע"כ דר"י אית לי' תרתי בעינן פסידא ורמאי אבל אי ליכא פסיד' אף בודאי רמאי סבר דחולקין וא"כ מתני' דמחליף פרה אתי' כר"י א"כ פריך שפיר נימא מתני' דלא כר"י דהכא סבר המקשה במקח וממכר איכא פסידא ורמאי וא"כ אמאי חולקין יהי' מונח וכ"ת דילמא באמת דלא כר"י א"כ תרי סתמא דסתרי אהדדי ותירץ לו המתרץ אפילו תימא ר"י והכא ליכא בודאי רמאי וע"כ צריכין אנו לטעם דאיכא פסיד' כי היכי דלוקי מתני' דמחליף פרה כר"י ולכך קאמר אי נמי התם קניס ר"י לרמאי כי היכי דלודי ר"ל דניחא לי' בתירוץ זה יותר מתירוץ ראשון דלא איצטרך לאוקמי אלא בחד טעמא משום דהבין דהקשה לו ממציאה ופריך תינח מציאה מקח וממכר מאי איכא למימר ולזה אמר אלא מחוורת' כדשנינן מעיקרא וא"כ ע"כ צריכין אנו למימר דלא סגי בטעמ' דמפסיד הרמאי לבד אלא צריך גם לטעמ' דפסיד' כי היכי דנוקי מתניתין דמחליף פרה בחמור כר"י ולזה קאמרי נוכל לומר דלא לגמרי הדר בי' מיהו הלשון אלא וגם שיטת הש"ס לא משמע כן וע"כ צריכין אנו לחלק שכתב הכי דהיכא דלא מוחזקי' שניהם לא אמרינן מונח וגבי מנה שלישית הוי כמו בחזקת שניהם כמו שפירשו התוס' ד"ה ויחלוקו ודו"ק

שאלה עב

ח"מ סי' ש"ז השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו' כתב הסמ"ע והשאילה לאחר פי' אם עבר על ציווי חכמים והשאילה לאחר וכתב דודי הש"ך ולחנם דחק אלא מיירי כשנתן לו רשות להשאיל כשירצה עכ"ל והכי איתא בש"ס ולי נראה לישבו דהא האי שנוי לא משנינן אלא אליבא דאביי דסבר דשומר שמסר לשומר דחייב משום דאין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר אבל לרבא דמפרש טעמא משום דאת מהימנית לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה ולדידי' ליכא לאתובי כלל ופירש"י דף ל"ו ע"ב שהרי השוכר עצמו נשבע לו וא"כ לא צריכין אנו לומר שנתן לו רשות להשאיל והא דשנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין שוכר רשאי להשכיר כתב הרא"ש הני מילי לכתחילה אבל בדעבד לא מיקרי פשיעה ומביא ראי' דהא גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה לא מיחייב שוכר לשלומי אע"ג דהשאילה לאחר עכ"ל הרא"ש ש"מ דלא מיירי שנתן לו רשות להשאיל וא"כ ע"כ צריך לומר שעבר על ציוי חכמים ולא מיקרי פושע בדבר זה והאי דינא שהביא הש"ע הם דברי הרא"ש א"כ שפיר כתב הסמ"ע פי' אם עבר על ציוי חכמים ובדקדוק גדול כתב זה לאשמועינן דבכל מקום דאף שעבר על ציוי חכמים לא הוי פשיעה והכא אינו חייב אלא מטעם כיצד הוא עושה סחורתו בפרה של אחרים וק"ל

שאלה עג

יו"ד סי' קפ"ה ט"ז סק"א ומאחר שעברו קשה מאי קמ"ל לכאורה אין כאן קושיא הא דנקט מאחר שעברו משום סיפא דאפי' רואה בגדים מלוכלכי' בדם נאמנת סס"ג אבל אם רואה לובשת בגדים המיוחדים לנדתה כו' לא מהני אמתלא והביאו הפוסקים ראי' מפרק המדיר אמתניתין דמשמשתו נדה באוקמינא כרב יהודא דאמר הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' אלמא כל כה"ג לא איבעי ליה למיסמך עלה ומסתמא קאמר דאלמא דאפילו באמתלא לא מהני דהא ודאי נדה משוינן לה ולי נראה אם נדקדק בדברי רש"י שם דף ע"ב ע"א אין משם הוכחה כלל דהתם פירש"י הוחזקה נדה בשכנותה שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה וע"כ פירוש זה במתניתין קא מפרש רש"י ולא בדברי ר' יהודה דדברי ר"י מיתוקמי' כפשוט' אם הוחזקה נדה ולא אמרה בפירוש לבעלה רק שראה אותה הוחזקה והתרו בו עדים לוקה משום נדה אלא דמתניתין קא מפרש רש"י שמיירי בהכי ואח"כ ד"ה בעלה לוקה מפרש משכחת למתניתין דלאחר תשמיש הודיעו שכינותי' שהוחזקה נדה משום דקשה לי' דאם הי' בעל יודע מזה קשה קושית הש"ס אי דידע בה יפריש דלכך לא משנינן דמיירי שאמרה לו טמאה ואח"כ אמרה לו טהורה דקשה ממ"נ אי נותנת אמתלא א"כ מנא ידע דילמא באמת טהורה היא ואי דאינה נותנת אמתלא הי' לו לפרוש וכן קשה על האי דהוחזקה נדה אי דידע ונותנת אמתלא דילמא באמת טהורה ואי דאינה נותנת אמתלא היה לו לפרוש וע"כ צריכין אנו לומר שהוא לא ידע כלל מזה רק אח"כ הודיעו שכיניו אבל י"ל אם נותנת אמתלא לדברי' נאמנת

יו"ד סי' קפ"ו בפירש"י דא"כ קשיא דר"י אדר"י רבים רוצים לפסוק כלשון שני שהביא רש"י ודוחקים לתרץ הא דרב יהודה אדרב יהודא לעיל דף י"א ע"ב ולי נראה דרב יהודא אמר אמתני' ל"ש אלא באשה העסוקה בטהרות כו' ופריך מאי קמ"ל תנינא כל הנשים בחזקת טהרות לבעליהן הני מילי באשה שיש לה ווסת ר"ל באשה שיש לה ווסת לעולם אינו צריך בדיקה וקמ"ל באשה שיש לה אם עסוקה בטהרות צריך בדיקה ופריך והא אי אפשר לתרץ בענין זה דהא מתניתין דידן נמי באשה שיש לה ווסת עסקינן וא"כ קשיין אהדדי וצריכין אנו לחלק היכא דעסוקה בטהרות ומתרץ דה"א דמתני' בין יש לה ווסת בין אין לה ווסת ולכך איצטריך לאשמועינן דווקא באשה שיש לה ווסת הוא דווקא בעסוקה בטהרות צריכה בדיקה ולבעלה אינה צריכה בדיקה אבל באין לה וסת אפילו לבעלה צריכה בדיקה וק"ל

שאלה עד

שאלה אם חדר פתוח לבית שיש בו ס"ת או ספרים אם מותר לשמש במיטה בחדר ההוא ולכאורה היה נראה היתר גמור וראי' מחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה ומשמע דווקא שנפרצה במלואה אבל היכא שנשאר גיפופים הוי רשות בפני עצמה א"כ ה"נ פשוט דחדר זה שפתו' יש לו גיפופים הוי רשות בפני עצמו ועוד ראי' מצואה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדו ורואה אותה אם אין לה ריח יכול לקרות ק"ש דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן בי' שפיר והי' מחניך קדוש להרא"ש ואף להרשב"א אם אי' רואה אותה כמבואר בב"י סי' ע"ט ומאוד תמוהים לי דברי הב"י שהביא דברי הרא"ש דסבר הא דאמרינן בגמ' בפ' מי שמתו דף כ"ה ע"א אם הי' המקום גבוה עשרה טפחים או נמוך י' טפחים יושב בצדו וקורא אף כשהוא רואה אותה מותר דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן בי' והי' מחניך קדוש ולפי"ז נראה דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות אפילו רואה אותה אפילו בתוך ד' אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח