פנים מאירות חלק א קכג

בלא קבע סעודתי' נמי מברכין המוציא אבל טריתא שבלילתו רכה אין מברכין המוציא אלא בדקבע סעודתי' דווקא והרמב"ם הי' מפרש כמו שפי' הרא"ש דהאי כובא דארעא דמברכין המוציא בדקבע סעודתי' דווקא ויוצאין ידי חובתו בפסח ובדלא קבע סעודה מברכין במ"מ מ"מ נראה ברור לדעת ר"ת עיסה שנילושה בדבש ונאפת בתנור מברכין עליו המוציא דמה לי אם טגנה בשמן אח"כ או אם נתנה בתחילה לעיסה דהא ר"ת מביא ראיה מדקתני היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר המוציא וקא פסיק ותני כל המנחות וכי היכי שיש מנחות שטיגנו אחר כך בשמן הלא יש ג"כ מנחות שנותנים שמן בקמח דכתיב בלולות בשמן שמע מינה דמברכין המוציא וקשיא לי טובא על המחבר ש"ע ורמ"א שכתב בסי' קס"ח סי"ג מחלוקות ר"ת ורמב"ן ור"י בעיסה שבלילתה עבה שבשלה או טגנה אח"כ שירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה וכן כתב רמ"א בפשטוד"א וקר"עפליך דאין לאכלה אא"כ בירך על שאר הפת כדי לצאת ידי דעת ר"ת ומ"ש בפת הבא בכיסנין דפליגי נמי רש"י ורמב"ם ופסק דהלכה כדברי כולם של כל אלו הדברים ר"ל בין אותם כיסי' שממלאים אותם דבש וצוקר או עיסה שעירב בה דבש נותנין להם דין פת הבא בכיסנין ומברכין במ"מ וכתב הב"י כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם ולא חש לירא שמי' שלא יאכלם אלא בתוך הסעודה וכן רמ"א הכריע שלעקו"כין הוי בכלל פת הבא בכיסנין וכבר כתבתי לדעת רבינו תם כל שחייב בחלה ראוי לברך עליו המוציא פשיטא שהני לעקו"כין שתחילתן עיסה ונאפית בתנור שחייבי' בחלה וצריך לברך המוציא לא כתב כלום רמ"א שירא שמי' לא יאכלום אלא בתוך סעודה ובימי חורפי נתעוררתי על זה ולא רציתי לפרסם הוראה זו שלא אהי' מן המתמיהים כי כבר נתפשט המנהג בגדולי ישראל שאוכלים הלעקו"כין ומברכין במ"מ אחר זה עיינתי בב"ח ומצאתי און לי וז"ל מצאתי בליקוטים בשם הרב מוה' אלכסנדר כ"ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלים ידיהם על אכילת לעקו"ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המוציא וג' ברכות אלא דאותן לעקו"כין שהעירנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלים בלא נטילה ובלא המוציא אלא דמברכין עליהם במ"מ לפי שרובן בשמים נראה דס"ל דמה שפירש"י שנלושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים היינו לומר שהתבלין הם הרבה מן הקמח אבל אם הקמח הרבה מן הבשמים קימחא עיקר ולכן הלעקו"כין שמוכרין בשוק אע"פ שהעיסה נילושה בדבש בלא שום תערובת מים כיון דקמח עיקר צריך לטול ידיו ולברך עליו המוציא וג' ברכות אלא שאין נוהגים כן אלא לברך עליו במ"מ ולאחריו מעין שלש מיהו ירא שמים לא יאכל הני סתם לעקו"כין שמוכרין בשוק אלא בתוך הסעודה לאפוקי נפשי' מפלוגתא דרבוואת' וכן כתוב בשם רש"ל וכן הני שמאל"ץ קוכין או פוט"ר קוכין אין לאכלם אלא תוך הסעודה בין שיש בהם תערובת מים בין שאין בהם תערובת מים ואע"פ שכבר נהגו לעשות שמאל"ץ קוכין ללחם משנה בליל שבת ולברך עליו המוציא אינו נכון לכתחילה עכ"ל הב"ח ושמחתי כמוצא שלל רב והט"ז כתב בשם הב"ח שהביא בשם רש"ל לברך על לעקו"כין במ"מ וכתב עליו שהוא דעת יחיד והמעיין בב"ח יראה שאין זה דעת יחיד וכמה גדולים הסכימו ע"ז ובפר' ששיטה הלכה מוכחת כר"ת

ראיתי עוד להזכיר מ"ש רבינו תם על ורימזיל"יש שקורין אלטראה שאין מברכין המוציא שאין בהם תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה עכ"ל והוא שקורין בארצינו לא"קשין וכתב הדרכי משה בי"ד סי' שכ"ט וז"ל כתב המרדכי בפ' כל שעה דף רנ"ו ע"ד דלדברי ר"ת עיסה שקורין לאקשין או קרעפליך או פשטידא חייב בחלה ולדברי החולקין עמו פטור וכן הוא בכל בו אמנם מפי' ר' יונה בפ' כיצד מברכין דף ל' ע"א משמע דאף לר"ת עיסת לאקשין פטור עכ"ל ולכך לא הביא בש"ע לצאת דעת ר"ת והמעיין יראה ברבינו יונה שאין זה מדברי ר"ת אלא מסבר' עצמו כתב כן דסבירא לי' כהרמב"ן דמפרש מתני' תחילת' עיסה וסופה סופגנין שמיירי שמתחילה הי' כוונתו לעשות לחם ואח"כ נמלך ועשה סופגנין אבל אם מתחילה היה כוונתו לעשות סופגנין פטור אפילו בעיסה שבלילתה עבה וא"כ בעיסת לאקשין נמי פטורה אבל ר"ת סבירא לי' אפילו אם בתחילת גלגולה נתכוון לעשות סופגנין נמי חייב א"כ בעיסת לאקשין חייב בחלה וירא שמי' יפריש בלא ברכה ועיין ברא"ש בפ' כל שעה ובר"ן ותמצא כדברי דר"ת חולק בזה על הר"ש והרמב"ן ור' יונה

ועוד ראיתי להזכיר בסי' קכ"ח הביא הב"י בשם סמ"ק וז"ל כל דבר שתחילתה עיסה ונמלך לעשות סופגנין מברכין עליו המוציא וחייב בחלה וטעון נ"י כי ג' דינים הללו תלוי' זה בזה וכן הביא בשם הרמב"ם כל דבר שמברכין המוציא טעון נ"י ותמוה לי דבר זה דנ"י תיקנו משום סרך תרומה ולא אמרו בגמרא אלא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי רוח משום דאין תרומתן מן התורה אלא בענבים אחר שיצא מהן יין אבל כל מיני דגן כמו פת הבאה בכיסנין למה לא יתחייב בנטילה והב"י הביא בשם הרשב"א שהביא בשם ירושלמי תני סדר סעודה אורחים נכנסים הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרת כל אחד ואחד מברך לעצמו מכאן נלמד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבא בכיסנין וכתב הב"י לדידן שאין אנו נוטלים יד אחת לשום דבר כיון דמאותו ירושלמי למדנו שלפת הבא בכיסנין אין צריך ליטול שתי ידיו ה"ה אפילו יד אחת אינו צריך ליטול עכ"ל ואיכא למידק דכתב לדידן שאין אנו נוטלים יד אחת לשום דבר מנ"ל דבר זה דאף דהפוסקים דדחו דין נטילת ידו אחת לשתים משום דמפרשי הא דתני בברייתא בברכות דף מ"ג ע"א סדר הסיבה אורחין נכנסין כו' ונוטל ידו אחת משום כבוד הברכה כמו שפי' התוס' התם או כמו שפירשו בפסחים דף קט"ו ע"א ד"ה כל שטיבולו במשקה דפירשו דנטילה דהני לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא כדי שלא יטמא המשקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן וכן בסדר הסיבה הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו ואפשר שאנן שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמינו ומלאכול חולין טמאין א"כ בטלה האי נטילה של ידו אחת אבל מאן נימא לן גבי פת הבא בכיסנין שכתב הרשב"א בשם הירושלמי שצריך ליטול ידו אחת שיש חולק בדבר דאפשר דכ"ע מודו דהאי נטילה משום קדושה היא כמו גבי נהמא והא דצריך הכא רק ליטול ידו אחת וגבי פת שתי ידים אפשר משום דבברכת המוציא צריך לסמוך שתי ידיו על הפת כמו שמבואר בא"ח סי' קס"ז ס"ד לכך הצריכו ליטול שתי ידיו אבל בפת הבא בכיסנין שמברך במ"מ אינו צריך אלא ליקח ביד אחת ולכך לא חייבוהו ליטול אלא ידו אחת ואפשר שזה כוונת הרמב"ם שכתב בפ"ו מה' ברכות כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים ר"ל כיון שמברכין המוציא צריך לסמוך עשר אצבעותיו על הפת ולכך צריך לנטילת ידים ר"ל שתי ידים אבל בפת הבא בכיסנין י"ל דמודה להרשב"א דנוטל עכ"פ ידו אחת ולא מצינו שום רמז ורמיזה בש"ס לחלק בין פת גמור או פת הבא בכיסנין אלא הנוטל ידיו לפירות אמרו הרי זה מגסי רוח ומטעם שכתבנו אבל בשאר מיני דגן דאית בי' תרומה דאורייתא מנ"ל לחלק דלא גזרו על סתם ידים

שאלה סט

ראיתי בקצת קהלות שנהגו לעשות נר מיוחד לשבת ומדליקין בבה"כ ומברכין על הדלקת הנר הזה ולדעתי הוי ברכה לבטלה דהא בנר של שבת שמדליקין בבית סבירי להו לי"א שאין מברכין אלא דאנן קי"ל כר"ת דהדלקת נר בשבת שייך בי' ברכה דאית בי' מצות עונג שבת והרבה פסוקים סבירי להו שצריך לאכול סעודת שבת במקום נר ולכך כתב האגודה דאם אינן דולקין עד הלילה שאז מקדשין ואוכלין סעודתן הוי ברכה לבטלה ולפ"ז היכא שמדליקין בבית ואוכלי' בחצר נמי הוי ברכה לבטלה ואפי' לדעת המתירין משום דמפרשי הא דאמרינן משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן בחשך ובלילה והני טעמי שייכי במקום שהוא דר שם אבל בב"הכ שאין מקום דירה לשום אדם ויש שם הרבה נירות דולקות ובלאו האי נר שמש ב"הכ לא יכשול באבן או בעץ אין טעם וריח לברכה זו ואף בזמן הש"ס דאכלי וגני ארחי בבי כנישתא מ"מ נראה דלא היו מברכין על הנר בב"הכ דהא התוספות מפרשי בפ' ערבי פסחים הא דאמרינן דאכלי וגני בבי כנישתא לאו דווקא בי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכים לב"הכ קרי בי כנשתא ומשם היו שומעי' הקידוש וממקום למקום בחד ביתא מהני כשדעתו לאכול במקום אחר עכ"ל וכן כתב רבינו בשמם בסי' רע"ג נשמע מזה דאף בזמן הש"ס כשתיקנו לקדש בב"הכ לא תיקנו לברך על הנר דמסתמא הי' להם נר בחדרם ותו דבקדוש גופי' פיקפקו בהו כמה גדולים ורבינו הטור בסי' רס"ט כתב אי איישר חילי אבטליניה משום דליכא אורחים א"כ הבו דלא לוסיף מה שלא נמצא בש"ס שום רמז ורמיזה מתקנה זו ולדעתי הוי נר זה כשאר נירות שמצוה להדליק בב"הכ ואין מברכין עליו אם לא שנאמר שלא ידליק השמש שום נר תחילה עד שהוא ידליק תחילה נר של שבת בברכה משום שלום שלא יכשלו זה בזה לכשתחשך ואח"כ ידליק השמש שאר נירות אבל אם מדליק השמש תחילה א"כ המברך אח"כ על נר הוי ברכה לבטלה

שאלה ע

בעברי דרכי הטוב מווירמייזא לק"ק פרוסטיץ דרך ק"ק הייץ פעלד נשאלתי לחות דעתי במעשה שאירע בבתולה שנשאת לאיש וכמו ארבעה שבועות אחר החתונה ילדה ולד בן קיימא ונפלה מחלוקת בינה ובין בעל נעורים שרוצה לגרשה ומענו בפיו שכנסה בחזקת בתולה והיא הרה לזנונים והיא אומרת שממנה נתעברה שנתיחד עמה קודם החתונה ושנה ושלש בחטא זה ויש לה עדים על היחוד ומזמן היחוד עד עת לידתה הוא כמו תשעה חדשים. תשובה לזה נראה ברור שאין הבעל יכול להפסיד כתובתה מטעם כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה דאפילו מנה אין לה כמבואר בטור א"ה סי' ס"ז כיון דהיא אומרת שנתיחד עמה ויש לה עדים על זה תו לא מהימן בעל וראיה לזה דאמרינן בכתובות דף י"ב ע"א האוכל אצל חמיו ביהודא שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים ואמרינן בגמ' כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים הרי להדיא אף במדינה שאינם נוהגים ליחד אם אחד נהג ויחד שאינו יכול לטעון וכיון שאינו