פנים מאירות חלק א קכב

שאינה צריכה לא הוי אלא מדרבנן וראי' מסומא כו' ויש לחלק דסומא מדרבנן מיהו חייב ויכול לומר אשר קדשנו וצונו מלא תסור אבל נשים בזמן גרמא אפילו מדרבנן לא מחייבי ובספ"ק דקדושין הביא הרא"ש דר"ת ס"ל דלא תשא אינו אלא אסמכתא ומביא ראיה מפ' מי שמת ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחזיר ויקרא ולא אסרינן מספק משום בל תשא ע"כ ובאמת הרי"ף לא הזכיר כלל מברכות ק"ש והרב רבינו יונה כתב שנחלקו המפרשים בענין ברכה אם חותם בא"י גאל ישראל אע"פ שהוא הכריע לאמרו וכן פסק בטור מ"מ היה נראה להכריע בודאי הא דילפינן דמברך ברכה שאינה צריכה דעובר בלא תשא היינו היכא שמרבה בברכות ויכול לצאת באחת וכן י"ל בברכת השבח שהוא שבח להקב"ה כמו דאמר ר"י הלואי שיתפלל כל היום אבל בברכות נהנים קי"ל דאם יצא אינו מוציא וא"כ אם יצא הוי בודאי כמוציא ש"ש לבטלה ולא יברך מספק ולכך לא קאמר הש"ס האי נפקא מיני' גבי נשים אלא דמסתפינ' להקל בדבר שכבר נמנו ורבו רבותינו הגדולים דבספק ברכת המזון חוזר ומברך וע"כ צריכין אנו לומר דלא הוי מוציא ש"ש לבטלה אלא במוציא שם בלי הזכרת שבחו של מקום אבל בברכות המזון אף שאינו חייב מ"מ לא הוי מוציא ש"ש לבטלה כיון דמזכיר שבחו של מקום ואין כאן איסור דאורייתא ולכך מברך מספק כנלפע"ד

שאלה סז

נשאלתי מי שמניח תפילין של ר"ת וקורא ק"ש אח"כ בלא ברכות שלפניה ולאחריה אם אין רשאי להפסיק באמצע הפרק אלא מפני היראה ובין הפרקים מפני הכבוד או אם מותר להפסיק בכל מילי והשבתי דדבר זה תלוי במחלוקו' הרי"ף והרמב"ם ור"ת דפליגי בימים שאין גומרין את הלל אם לברך או לא דהביא רבינו יונה ראיה לדעת דסברי דמברכין עליו מדאמרינן ימים שאין היחיד גומר את הלל אפילו באמצע פרק פוסק מפני היראה ומפני הכבוד ולא לשיחה אחרת משמע שהיחיד מברך עליו דאם איתא שאינו אלא קריאה בעלמא למה לא יפסיק לכל דבר ולדעת דסברי דאינו מברך צריכין אנו לומר הא דאמר הכא שאינו פוסק לשיחה בעלמא לא מפני שמברך עליו אלא אע"פ שלא בירך עליו כיון שהתחיל בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשיחה בטילה עכ"ל א"כ לדעת זו אין לו להפסיק בשיחה בעלמא ועכ"פ הי' מותר לשאול מפני הכבוד ולדעת ר"ת דסבר דמברכין אהלל ש"מ דס"ל דאי לא היו מברכין היה מותר להפסיק אפילו בשיחה בעלמא מ"מ ואף דאנן נהיגין כר"ת כאן ראוי להחמיר שלא להפסיק בשיחה בטילה אבל מותר להפסיק אפילו מפני הכבוד

שאלה סח

יו"ד סי' שכ"ט כתב רבי' הטור עיסה שנילושה במי בצים או ביין או דבש בלא שום מים כתב הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א הרא"ש ז"ל היה מסתפק בדבר עכ"ל והנה המעיין בתשובת הרא"ש יראה שלא נסתפק הרא"ש אלא במי פירות שאינם מז' משקים אבל ז' משקים מודה הרא"ש וא"כ עיסה שנילושה בדבש חייבת בחלה אליבא דכ"ע ואף שכתב הש"ך והב"ח להפריש בלא ברכה דווקא בשאר מי פירות אבל אם נילוש בדבש אליבא דכ"ע חייבת בחלה והא דאמרי' בפ' א' דחלה משנה ד' הסופגנין והדובשנין פטורים מן החלה ופי' שם הברטנורה הדובשני' מטוגני' בדבש אי נמי נילושים בדבש משמע דנילושים בדבש פטורים נראה ברור דהתם מיירי שהי' מתחילה עיסתה רכה אבל אם מתחילה היתה עיסתה עבה וסופה עבה ונאפת בתנור פשיטא דחייבת בחלה דהא אפילו בבלילתה רכה ואפ"ה בתנור נמי מחייב בחלה דאמרינן בפסחים דף ל"ז הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין עשאן באילפס חייבי' בחמה פטורים ומוקמינן אליבא דריש לקיש בשהרתיח ולבסוף הדביק דהוי לי' כעין מעשה תנור וחייבין בחלה ור' יוחנן סבר אפילו הדביק ולבסוף הרתיח נמי חייבין בחלה וכתבו התוס' בד"ה דכ"ע מעשה אילפס בשם ר"ת בבלילתה רכה פליגי דר"י סבר אפיותו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה וריש לקיש סבר אין עושהו לחם ופטור אבל בבלילתה עבה כ"ע מודי דחייב בחלה אפילו ע"י משקה דהא חיוב חלה הוי משעת גילגול כדמוכח בכמה דוכתי וא"כ היכא דבלילתה עבה ונאפת בתנור פשיטא דכ"ע מודו דחייבת בחלה והיכא שנעשית העיסה ע"י צוקר בזה יפריש בלא ברכה ומאוד הייתי מתמיה מיום עמדי על דעתי למה לא יברכו על לעקוכי"ן המוציא דהא חשיב לח' בכל מקום אפילו לענין פסח אלא דלא הוי לחם עוני וכן לענין חלה חשיב לחם למה לא יברכו עליו המוציא וכן כתב רבינו תם על ההיא דלעיל דכי היכי דמחייבי בחלה ה"נ מברכין עליו המוציא ומביא ראי' ממנחות ובכיצד מברכין דאמרינן היה עומד ומקריב מנחה בירושלים כו' נטלו לאכלו מברכין עליו המוציא וקפסיק ותני כל המנחות אפילו מנחת מחבת ומרחש' אע"פ שמטוגנת בשמן וא"כ ק"ו בהני לעקוכי"ן שעושין עיסה עבה מדבש ואופין בתנור למה לא יברכו המוציא

וכן כתבו התוס' בברכות דף ל"ז ע"ב בנבל"ש ורושולא"ס שתחילתן עיסה וסופן סופגנין שחייב בחלה ומברכין עליו המוציא אבל אנילי"ש אין מברכין עליו המוציא דלא הוי אלא גובלא בעלמא ומיהו אם קבע סעודתא עלייהו מברך המוציא נשמע מכל זה כל היכא שתחילתו עיסה אף שסופו ספגנין מברכין המוציא אף דלא קבע סעודתי' וכן משמע מדבריהם בדף מ"ב הא דפריך על הא דאמרינן פת הבא בכסנין אין מברכין עליו המוציא מ"ש מלחמניות דמברך עליו המוציא ומשני דשאני התם דקבע סעודתיה עלייהו וכתבו פי' רש"י לחמניות אובלי"ש ולא נהירא דא"כ אפילו לא קבע נמי יש לברך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו ניבלי"ש א"כ כל היכא שתחילתה עיסה או סופה עיסה אף בלא קביעות סעודתי' עלייהו מברכין עליו א"כ בהני לעקוכי"ן שלנו למה לא יברכו המוציא וכן הסכים הטור בא"ח סי' קס"ח ואף שהביא הב"י דעת החולקין דהיינו רבינו ירוחם והר"ש והרמב"ן דאף בעיסה שבלילתה עבה אם טגנה אח"כ במשקין שאין מברכין המוציא מ"מ נראה היכא שאפה בתנור לכ"ע מברכין המוציא זולת הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' ברכות שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ודייק הב"י מדקתני שעירב בה מיני תבלין דתערובות תבלין דבר מועט הוא ואפ"ה מוציא מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ"ה מוציא מתורת לחם לענין המוציא כל שלא קבע עלייהו הילכך ע"כ לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תלי' מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בו שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עלייהו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליהם והוא שיהי' טעם התערובות ניכר בעיס' עכ"ל הב"י ותמהני על הרב הב"י שכתב ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייב' בחלה ואפ"ה מוציא מתורת לחם וקשיא לי היא גופא מנ"ל דמוציא מתורת לחם לענין המוציא דלר"ת וסייעתו ברור הדבר דמברך המוציא

וראיתי שכתב הרב הגאון במג"א ס"ק ט"ז שכתב הש"ע פת הבא בכיסנין יש מפרשים שהוא עיסה שעירב בה דבש והוא דעת הרמב"ם וכתב במג"א ז"ל קשה דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ז מחמץ ומצה עיסה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח ובגמ' משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא וכ"מ ברמב"ם פ"ו דין ז' ע"ש ובברכות דף ל"ז ואפשר לומר דהרמב"ם דווקא נקט כאן דבש שמן וחלב דמברך במ"מ דגם להרמב"ם אינו יוצא י"ח בפסח דהוי מצה עשירה אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וב"ה דלא מפקי להו מידי פת עכ"ל ולפי דבריו הוא היפוך דעת הב"י דס"ל דיותר פשוט שאר מי פירות דאין מברכין המוציא משמן ודבש ועיקר קושייתו לא הבנתי דבריו דהא אמרינן בפ' כ"מ דף ל"ח אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עליו א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכי' עלויה במ"מ מר זוטרא קבע סעודתא עלויה ומברך עלויה המוציא לחם מ"ה וג' ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינן בי' א"כ נשמע מזה דאף דאדם יוצא ידי חובתו בפסח מ"מ היכא דלא קבע עליוה סעודתי' מברך במ"מ וכן פסק הרא"ש וכן איתא בפיסקי הרא"ש א"כ הרמב"ם נמי סבר כן דאע"פ שיוצא ידי חובתו בפסח בעיסה שנילושה במי פירות מ"מ היכא דלא קבע סעודתי' מברך במ"מ ואם קבע סעודתי' בפסח מברך ב"ה והמוציא ומאי דמשני דהרמב"ם מיירי דווקא בשמן ודבש וחלב דמברך במ"מ משום דגם להרמב"ם אינו יוצא ידי חובתו בפסח דהוי מצה עשירה תמיה לי דהא גבי פסח הטעם דבעינן לחם עוני אבל מ"מ נקרא לחם א"כ אמאי לא יברך המוציא הא כתבו התוס' בהדי' בפסחים דף ל"ו ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה וכתבו התוס' דחלוט הוי לחם אלא דלא הוי לחם עוני והא דאמרינן לקמן חלוט של בעלי בתים פטור מן החלה מיירי בבלילתה רכה ומזה יש להביא ראי' לדברי הרמב"ם דעיסה שנלושה בשמן ודבש אף דקרי לחם בכל מקום הן לענין חלה כגון לענין בפסח הוי לחם אלא משום דהוי מצה עשירה אינו יוצא בו מ"מ לענין המוציא אם לא קבע סעודתי' מברך במ"מ והטור כתב טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבה בה ונאפה בה חייב בחלה ומברך עלי' המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחד ונעשה כמו פת גמור אבל טריתא שבלילתו רכה כו' מברכין עליו במ"מ ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות עכ"ל נשמע לדעת הטור בטרוקנין אפילו בלא קבע סעודתי' נמי מברך המוציא ותמהו עליו הב"י והב"ח וכתבו פירושים שוני' ולי נראה דרבינו הטור מפרש הא דאמרינן בגמ' מר זוטרא קבע סעודתא עלויה ומברך המוציא לארויי אתי דלדעת ר' יוסף דאמר גובלא בעלמא הוא משמע דאין רגילין לקבוע סעודתא עליו וא"כ עכ"פ בלי קביעות אינו מברך אלא במ"מ קמ"ל דמר זוטרא קבע סעודתי' והוי כלחם שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליו לעולם וא"כ אפילו כשאינו קובע מברך נמי המוציא והכריחו פי' זה משום דפסק כל דבר שבלילתה עבה אפילו בשלה במים או טגנו בשמן הוי לחם גמור והני טרוקנין נמי כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחד ונעשה כמו פת גמור הוי כעיסה שבלילתה עבה והוי לחם גמור ואפילו