פנים מאירות חלק א קכא

סתירה לדברי התוס' הא דכתבו בפ' מי שמתו דף כ' ע"ב נשים בברכות המזון דאורייתא או דרבנן פירש"י דלא מחייבי מדאורייתא דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו ותימא כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יצאו אחרים ידי חובתן עכ"ל ואין אני יודע שום תפיסה על רש"י בזה דהא איפלגו ר' מאיר ור' יוסי בסוף מס' מעשר שני אי כהנים ולוים יכולים להתודות וקאמר ר"מ אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר"י אומר יש להם ערי מגרש שפיר יכולים לומר ואת האדמה שנתת לנו והלכה כר"י א"כ ה"ה בברכת המזון שפיר יכולים לומר על הארץ וכן מוכח במס' ביכורים דחשיב אלו מביאין ולא קורין אשה והטעם משום שלא נתחלקה הארץ לנקיבות ומדלא חשיב נמי כהנים ולוים ע"כ סתם מתניתין כר' יוסי דיש להם ערי מגרש והוי מחלוקת ואח"כ סתם וכן מוכח בהדיא בתוספתא דביכורים וז"ל ר' יוסי אומר היה ר"מ אומר כהנים מביאים ולא קוראים מפני שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בין מדבר מרובה בין מדבר מועט אלא אי קשיא לי הא קשיא לי הא אמרינן בפ"א דביכורים משנה ד' הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו דגרים לא נטלו חלק בארץ א"כ לפי' רש"י גרים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ והא משנה שלימה שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן כו' והנכרי אין מזמנים ועד כמה מזמנים עד כזית ופירש"י עד כמה יאכל עמהם להתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס ובגמ' דף מ"ז ע"ב בפיסקא והנכרי אין מזמנים פשיטא הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל דא"ר זירא לעולם אינו גר עד שימול ויטבול משמע אם מל וטבל מזמנין עליו ולא הוי שתיק הש"ס מלומר דגר אף דמזמני' עליו דווקא לאצטרופי בהדייהו אבל הוא אינו יכול להוציא לאחרים ועוד דמסתמא הא דקתני ועד כמה מזמנים קאי לכל הני דמזמנים עליהם משמע נמי דקאי אדיוקא דנכרי אין מזמנים דמיירי בגר שמל ולא טבל הא גר שמל וטבל מזמנים עליו קאי נמי עד כמה מזמנים דנפקא מיני' אם יתנו לו כוס להוציאם ידי חובתן ולפו' ריהטא הייתי אומר דאין כאן קושיא לרש"י הא דלא מבעי' לי' על גר דגר מוציא רבים ידי חובתן אף שאינו מחויב מדאורייתא דהקשו התוס' בדף מ"ח דאיך נאמר דנשים מדרבנן לא מפקי דאורייתא מ"ש מהא דאמרינן לקמן בפ"ג שאכלו להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שחייבים מן התורה וי"ל דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכות הנהני' בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מהעון ולפטור אותן מן המצות אבל האשה אינה בכלל הערבות עכ"ל הרא"ש בפ' מי שמתו והוא מדברי התוס' ולפ"ז אף אם נימא דגר אינו חייב מדאורייתא מ"מ הוא מוציא לאחרים שחייבים מדאורייתא לדעת דמפרשי הא דאמרינן קשים גרים לישראל כספחת משום דכל ישראל ערבים זה בזה משמע דגרים איתנהו בערבות אך לפי זה מאי קשיא להו לבעלי התוס' על פרש"י כהנים ולוים נמי תבעי דילמא כהנים ולוים אף דאינן חייבים אלא מדרבנן מ"מ כיון שנכנסו לערבות מוציאי' את אחרים שחייבים מדאורייתא כמו מי שאכל כזית דגן וע"כ צריכין אנו לומר כיון שאינו נתחייב במצוה זו לא נכנס ערב עבורה א"כ הדרא קושיא לדוכתה גרים אף דנימא שנכנסו לערבות מ"מ במאי דפטרינהו הכתוב לא נתערבו א"כ לפירש"י קשה גרים נמי תבעי ועוד דרש"י דחה פי' זה בנידה דף י"ג ולא ניחא לפרש דקשים גרים בשביל שכל ישראל ערבי' שלא קיבלו ישראל ערבות של גרים דאמרינן בסוטה נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן בריתות שכולם נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על הגרים עכ"ל וא"כ לפרש"י גר אינו מוציא אחרים ועוד יש נפקא מיני' דאף אם הי' חייב מדאורייתא מ"מ כיון שלא נתערבו עבור גרים א"כ אם אכל ישראל כזית אינו מוציא את הגר שאכל כדי שביעה וכן הגר את ישראל והתוס' כתבו שם די"ל הא דלא חשיב ערבות דגרים משום דלא ידע מנינן דערב רב ובאמת לפי סברא זו כיון שנכנס לברית והוא ישראל גמור נכנס נמי לערבות להציל את חבירו מעון דאף דאינהו לא הוי מזלייהו והוי ואין ראי' כלל מהא דמס' סוטה דלא חשיב ערבות דערב רב דהא לא חשיב נמי ערבות דכהנים דהא ישראל היו מנינם שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן חוץ משבט לוי א"כ נמי נימא מדלא חשיב ערבות דכהנים ולוים שלא נכנסו לערבות וזה דוחק גדול דהא ילפינן בשבועות וכשלו איש באחיו בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבי' זה בזה ואטו כהנים לאו בכלל ישראל נינהו ואפי' על המצות שהכהנים מוזהרי' ב"ד של ישראל מוזהרים להפרישן דאמרינן אם לא רצה הכהן לפרוש מגרושה דקי"ל שב"ד מלקין אותו אלא ע"כ שנכנסו לערבות וה"ה הגרים וא"כ לדעת התוס' גרים חייבי' מדאוריית' ואם אכל גר כזית יכול להוציא את ישראל שאכל כדי שביעה אלא מטעם אחר יש לפקפק דהא אינו יכול לומר לאבותינו כמו שהגר מביא ואינו קורא מטעם זה ואפשר לדעת הרמב"ם דכתב שאין הלכה כמשנה זו אלא הגר מביא וקורא ומצי למימר לאבותינו לתת לנו מפני שארץ נתנה לאברהם והוא אב לגרים כמו לישראל דכתיב כי אב המון גוים נתתיך ודרשינן מיני' לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה אב לכל העולם וא"כ לפי זה לדעת התוס' דסברי דברכת המזון אינו תלוי במי שנטל חלק בארץ א"כ יכול הגר לברך להוציא אחרים וכן מותר לו להתפלל וכן הביא הב"י בא"ח סי' נ"ג דבעיר ווירצבורג מנוהו לגר להתפלל ולהיות ש"ץ וראייתם ממתניתין ורבינו יואל התיר מטעם שכתבנו ע"ש

אבל מאוד תמי' לי לדעת הרב הגאון בעל ת"י שכתב דאף הרמב"ם מודה דלא נתחלקה הארץ לגרים וזה ביאר בחיבורו מטעם דשבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם עכ"ל וקשיא לי לפי סברא זו אף שהגר יכול לומר לאבותינו מ"מ לא יקרא מידי דהוי אאשה דאיתא שם במשנה ה' דהעבד והאשה מביאין ולא קורין שאינן יכולים לומר אשר נתת לי ה' ומפרש הר"ש דלא נתחלקה ארץ לנקיבות ולדעת הרמב"ם א"כ גרים נמי לא יקראו מהאי טעמא וע"כ צריכין אנו לומר לדעת הרמב"ם הא דאשה ועבד מביאין ולא קוראין היינו משום מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן עבד וזה דוחק דלא לישתמיט מתניתין לאשמועינן דאשה שאין לה בעל שמביאה וקוראה ואפשר דהרמב"ם מוקי למתניתין בבני קני חותן משה כדאיתא בירושלמי ופריך עלה בני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך ואיתא שם תני בשם ר' יהודא גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך וראיתי בתוספתא ר' יהודא אומר כל הגרים כולן מביאין ולא קורין בני קני חותן משה מביאין וקורין ולפ"ז ר"י דירושלמי נמי בבני קני חותן משה קאמר דהא מתרי טעמי יש למנוע להגר מלקרות טעם אחד שלא נטל חלק בארץ וטעם שני שלא יכול לומר לאבותינו וא"כ בבני קני אף שנטלו חלק בארץ מ"מ לא יכולים לומר לאבותינו לכך א' ר"י שגר עצמו מביא וקורא מטעם כי אב המון גוים נתתיך ולפ"ז י"ל דהרמב"ם דפסק דגר מביא וקורא מיירי בבני קני חותן משה אבל נשים ושאר גרים דלא נטלו חלק בארץ מביאין ולא קורין אחר כתבי זאת מצאתי בתוס' פ' הספינה דף פ"א ע"ב ד"ה למעוטי אדמת כותי דכתבו שם להדי' דהפי' דירושלמי מיירי בבני קני ושמחתי כעל כל הון וההיא מתניתין דביכורי' נמי מיירי בבני קני וכתבו שם שר"ת פליג על ר"י וסבירא לי' דההיא דירושלמי משבשתא ולא היה מניח ר"ת לגרים לברך ברכות הזימון נמצא לדעת רש"י דס"ל דברכות המזון תלוי במי שנטל חלק בארץ א"כ גרים פטורים מדאורייתא כמו נשים ואינם מוציאים את אחרים אם לא שנימא שמטעם ערבות הם יכולים להוציאם כמו מי שאכל שיעור דרבנן דמוציא לדאורייתא ולפי' התוס' דברכות המזון אינו תלוי בחילוק הארץ א"כ גרים חייבי' מדאורייתא אלא אם יכולים לזמן לר"ת אין מזמנים שאינם יכולים לומר לאבותינו ולפי' ר"י מזמנים וקשיא לי טובא דהא איתא בערכין דף ג' דנשים ועבדים מזמנים לעצמם דמשמע להדיא דאין עבדים מצטרפי' עם אנשים וכתבו התוס' הטעם מפני שאינם יכולים לומר על ארץ שהנחלת לאבותינו ורש"י פי' שאין עבדים אומרים על נחלתינו וכן איתא במתני' בפ"ג שאכלו דנשים ועבדים וקטנים אין מזמני' עליהם ולפי' ר"י שהביא הטור א"ח בסי' קצ"ט דגר יכול לברך שיכול לומר לאבותינו מטעם אב המון גוים נתתיך א"כ עבדים נמי נצטרף מהאי טעמא ואף לפי' ר"ת שמפרש שאין הגר יוכל לומר לאבותינו ולא הי' מניח לגר לברך ברכות המזון היינו לברך להוציא לאחרים אבל מודה דמצטרף בהדי ישראל דמדקתני הנכרי אין מצטרף ומוקמינן בגר שמל ולא טבל אבל גר שמל וטבל מוכח להדיא דמצטרף וא"כ יקשה מ"ש מעבד דאינו מצטרף ואין לומר משום פריצותא דעבדא דהא מפי' רש"י לא משמע אלא דאם רצו הנשים ועבדים וקטנים לזמן אין מזמנים משום פריצותא דעבדא אבל להצטרף עם אנשים לא חיישינן להאי חששא וראיתי ברבינו יונה שמפרש ועבדים מפרש בגמ' טעמא משום פריצותא וכיון שעם האנשים חשודים משום חשש פריצות' כ"ש עם נשים דאיכא למיחש טפי לפריצות' עכ"ל הרי שמפרש טעמא דעבדים משום פריצותא לא מצטרפין אבל לפי' רש"י ותוס' בערכין קשה מ"ש עבדים מגרים דחזי אליבא דכ"ע עכ"פ לצירוף וצ"ע והא דאמרו בגמ' נשים בבה"מ דאוריית' או דרבנן למאי נפקא מיניה להוציא לאחרים ולא קאמר דנ"מ אם ספק להם אם ברכו אם לא דאי דאורייתא מחויבי' לברך מספק ואי דרבנן פטירי והי' נראה לומר דאף במה שחייבי' מן התורה לענין ברכה פטורי' משום דעוברי' על לא תשא ולפום ריהטא משמע דהוי דאורייתא דהא הביא הב"י בא"ח ס"ז דספק ברכות דרבנן לקולא וה"ר מנוח כתב עוד טעם אחר משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא משמע שהוא דאורייתא איברא נראה דבאמת לא תשא אינו אלא אסמכת' וראי' דפ"ק דתמורה אמרינן מוציא ש"ש לבטלה אזהרתיה מהיכא ואמרי אלמא לא והכתיב את ה' אלהיך תירא ומשני ההוא אזהרת עשה הוא ולא קאמר הש"ס מלא תשא אלא ע"כ דפשטא דקרא לענין שבועת שוא ושקר נאמר ולא המזכיר שבח הקב"ה אף שהוא בחנם ואינו אלא אסמכת' ואף במוציא ש"ש לבטלה בלא שבועה נמי ליכא למילף מהאי קרא אלא מקרא דאת ה' אלהיך תירא והוא אזהרת עשה. וראיתי בהגהת אשר"י פ"ד דר"ה וז"ל הא דדרשינן את ה' אלהיך תירא שלא להוציא ש"ש לבטלה היינו בלא ברכה אבל בבירך ברכה