פנים מאירות חלק א קטו

שאלה סג

ראיתי בקצת מקומות שנוהגין לומר בשמיני עצרת לאחר התפילה למנצח על השמינית והוא ע"פ התוס' בסוכה דף מ"ז ע"א ד"ה שיר שכתבו שמשמע במס' סופרים שהיו אומרים בבית הכנסת מזמור זה וכן משמע בירושלמי ופעם אחת חל שמיני עצרת בשבת ואמרתי דראוי לדחות שיר זה ויש לומר שיר של שבת וראי' דאמרינן בהחליל דף נ"ה בשיר של ח"ה דסוכות דאם חל שבת באחד ימוטו ידחה אלמא דחינן שיר דיומא בשביל שיר של שבת שהוא תדיר ואין לומר שיאמרו שניהם דא"כ אמאי ימוטו ידחה ולמה לא אמרו שיר של שניהם אלא ע"כ משום טירחא דציבורא לא רצו לאומרם ומכאן תשובה לאותן אשר חדשים מקרוב באו ותיקנו לומר בבית הכנסת אחר תפילת ערבית כמה מזמורים מספר תהלים שלא חסו על טורח הציבור ע"כ אין לנו להוסיף על הראשונים גאונים קדמונים במה שתיקנו למימר רק מזמור אחד בשביל קדיש יתום ונהרא נהרא ופשטי'

שאלה סד

חולין דף י"ז בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו אלא לאחר מכאן ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אישתרי להו שלל של כותים דידהו לא אישתרי להו תיקו וכתב הרא"ש דנפקא מיני בבעי' זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו אי נמי כגון שרצו הב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות הנכרים ושלקות אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל ואני אומר דיש נפקא מינה אחרינ' בזה לפי שראיתי ברמב"ן בפי' על החומש שהקשה למה ציוה ה' על גיעולי גוים במדין ולא מקודם בכיבוש ארץ סיחון ועוג דכתיב ואת שלל הערים לקחנו ותירץ משום דארץ סיחון ועוג היה מז' אומות שכבשו והוי כא"י ואפילו דבר טמא אישתרי להו ולא הוצריכו להזהיר על גיעולי כלים שלהם אבל מדין לא הי' נחשב בכלל ז' עממי' אלא שרצו לעשות נקמה במדין ולכך נאסר כליהם עכ"ל יעויין שם לתוס' ביאור ולכאורה יש להקשות קושיא זו למ"ד דלא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה ולדעת הרמב"ן דארץ סיחון ועוג נחשב בכלל ז' עממים א"כ היו צריכין העגלה כלים של ישראל שנשתמשו קודם ביאת ארץ סיחון ועוג שבשלו בהם בשר נחירה ועכשיו נאסר להם וא"כ למה המתין הקב"ה לצוות דיני הגעלה במדין ולא בכלים של ישראל גופייהו בביאתם לארץ סיחון ועוג וקושיא זו אינה אלא אם נאמר דאברי בשר נחירה שהכניסו לארץ נאסר להם אבל אם נאמר דאברי בשר נחירה שהכניסו לא נאסר להם כיון שנחרו בשעת היתר א"כ אין כאן קושיא דאפי' אברי בשר שהי' בעין לא נאסר ק"ו פליטת הכלים ויש בזה נפקות' רבה אי נותן טעם לפגם מותר או לא דפליגי ר"מ ור' שמעון בע"ז דף ס"ז ע"ב דר"מ סבר נותן טעם לפגם אסור דיליף מגיעולי נכרי' גיעולי נכרי' לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנ' הכא נמי לא שנא ור"ש סבר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ואידך קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ובפסחים דף מ"ד ע"ב דיליף ר"ע טעם כעיקר מגיעולי נכרים ורבנן סברי דגיעולי נכרים חידוש הוא דהא כל נט"ל מותר דגמר מנבילה והכא אסור דאפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא וכתבו התוס' דשלש מחלוקות בדבר דרבנן דפסחים סברי דנותן טעם לפגם מותר דילפינן מנבילה וליכא למילף טעם כעיקר מגיעולי נכרי' דחידוש הוא דכל נותן טעם לפגם מותר דילפינן מנבילה ור"מ סבר דילפינן מנבילה דכל נט"ל אסור ומה שהתיר הכתוב נבילה מוקי לה בסרוח מעיקרא ולדידי' מצי למילף טעם כעיקר מגעולי נכרים ור"ע סבר דלא אסרה התורה אלא בקדירה בת יומא ולאו חידוש הוא וכל נט"ל מותר יעויין שם ומה שיש לדקדק מסוגי' התוס' דפסחים על התוס' דע"ז אין כאן מקומו להאריך ולפ"ז יש נפקא מיני' רבה אם נאמר דאברי בשר נחיר' נאסרו וא"כ יקשה ע"כ למה לא הזהירה אותנו התורה על הגעלה בבואינו לארץ סיחון ועוג אלא ע"כ צריכין אנו לומר דכל נט"ל מותר דילפינן מנבילה ומדלא הזהירה אפילו על קדירה בת יומא מוכרחי' אנו לומר דאף קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורת' וא"כ גיעולי גוים חידוש הוא ומוכח דע"כ נט"ל מותר וטעם כעיקר אי אפשר למילף מגיעולי גוים אבל אם נאמר דאברי בשר נחירה מותר א"כ י"ל דנותן טעם לפגם אסור וגם י"ל דקדירה בת יומא לא פגמא וגיעולי גוי' לאו חידוש הוא ושפיר נוכל לילף טעם כעיקר ובזה אמרתי לישב הא דמתחילה עלה על דעת המקשה דאברי בשר נחיר' מותרי' מק"ו מכתלי דחזירי ולבסוף דחי ואמר איבעית אימא דילמא דידהו אישתרי ודידן לא אשתרי אלא דמתחילה עלה בדעתו אליבא דר"ע קמבעי' לי' ור"ע סבר דלא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא ולאו חידוש הוא ואליבי' יקשה למה לא ציותה התורה על גיעול כלים שלנו בבואם לארץ סיחון וע"כ פריך שפיר אילימא בשבע שכבשו אפילו דבר טמא אישתרי להו וק"ו נבילה ופשיטא דלא נאסר להם ותירץ אלא בשבע שחלקו וי"ל כיון דלא מטי זמן אסוריה לכך לא ציותה התורה ואיבעית אימא בשבע שכבשו ומבעי' לן אי סברי לן כר"ע לענין בשר נחירה מספקא לן דילמא דידן לא אישתרי ויש נפקא מיני' לדידן לענין טעם לפגם אי אסור אי שרי מ"מ נפקות' של הרא"ש קיימא לדינא ולדברי הרא"ש יש ראי' הא דאמרינן פ"ק דיבמות דף ט"ו גבי צרות הבת שאמרו בואו ונתקן להם לצרות שתהיו חולצות וא"ל רשב"ג מה נעשו להם לצרות הראשונות ליחלצו ממאסי אגברייהו כו' ש"מ אם היו גוזרים ב"ד לאסור לצרות לשוק הי' חשש אף לאותן צרות שנשאו מקודם בהיתר קודם גזירת ב"ד

ואגב דאיירינן בנותן טעם לפגם אתן טעם לשבח ואביא ראי' ברורה לאותן הפוסקים דאפילו חומץ לא הוי דבר חריף לאשווי לשבח וליכא משקה בעולם דהוי טעם לשבח דאי איכא משקה בעולם דהוי דבר חריף ומשוה מן הפגם לשבח דא"כ מנ"ל דגיעולי גוים חידוש הוא דילמא הא דהצריכה התורה גיעול משום דשמא יבשל הישראל משקה של דבר חריף והוי לשבח וכן אליבא דר"מ יקשה מנ"ל ללמוד דנותן טעם לפגם אסור אלא ודאי דאין משקה בעולם דהוי דבר חריף לאשוויי טעם הפוגם לשבח חוץ מקורט חילתית דאמרינן בע"ז דף ל"ט משום דמפסקא ליה בסכינא ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפי' דחילתיתא מחליא לי' לשבחא ומשום פירא לא הי' צריכה התורה הגעלה דאם יבשל לבד בלי מים דבר זה ידוע דכל דבר חריף כשנתבשל פג' חורפי' מיני' ופשיטא כשמבשלי' במים דומים דבצלי' שנזכר בפוסקים וע"כ איסור' מחמת חתיכת הסכין דדוחק' וחריף בעינן והגעלה בשביל סכין דבר שלא נשתמש באש הוא ואיך קאמר רחמנא דבר אשר יבא באש אלא ע"כ דהקפידה התורה אפילו על קדירות וא"כ מוכח שפיר דליכא משקה דהוי דבר חריף וחכם אחד השיב לי שדבר זה דחורפי' מחלי' לי' לשבחא לאו דאוריית' היא אלא חומרא דרבנן אבל צריך ראי' ברורה לדבריו ואם כדבריו פשיטא שראוי להקל במילי דרבנן כגון משקה בארש"ט שהמצי' הט"ז שהוא דבר חריף ואני אומר הבו דלא לוסיף על חומר' הראשונים וכן מצאתי בספר בית הילל ביו"ד סי' צ"ה דבארש"ט כיון דיכולי' לשתותו כשהוא חי לא הוי דבר חריף ולכאורה יש להביא ראיה דחורפי' מחלי' לשבחא הוי דאוריית' דאמרינן בע"ז דף ס"ט נפל לגו חלא מאי ופי' התוס' דמספקא לי' משום דחלא חזק מאוד ואגב חורפי' נ"ט ולא איפשטא אבעי' זו ופסקינן לחומר' ואי ס"ד דרבנן הוי ספקא דרבנן ולקולא

שאלה סה

בעזרת האל נבאר דין מרקחת קליפות מראנצין שמרקחין בדבש איזה ברכה מברכין עליו ותחילה צריכין אנו להעתיק דברי הט"ז בסי' ר"ד ס"ק ט"ז וז"ל נראה דקליפות מראנצין יש לברך בורא פרי אדמה וראי' דאיתא בכיצד מברכין דף ל"ה גבי קפריסין שהיא הקליפה של פרי דמדלערלה לאו פרי גבי ברכות נמי לא הוי פרי ולא מברכין עליו בפ"ע אלא בפ"א ואע"ג דהתוספות והרא"ש לא גרסי זה וס"ל דגבי ברכות נמי מברכין בפ"ע והטור כתב לפסוק כהגירסא שזכרנו וכ"פ בש"ע דיש לברך בפ"א וא"כ ה"ה נמי בכל הקליפות וא"ל דהא אמרינן שם בגמרא דקפריסין לא הוי שומר לפרי כיון דאי שקלית לי' לא מיית פרי משא"כ בשאר קליפות דאי שקלית לי' מיית פירי ממילא הוי הקליפה שומר לפרי וא"כ קליפות מראנצין נמי אי שקלית הקליפה מיית המארנץ והוי שומר לפרי דהא לאו מילתא היא דע"כ לא אמרינן שם דשומר הוי כפרי אלא לענין ערלה דיש בה ריבוי דאת פריו דמרבינן אפילו הקליפה כדאיתא בי"ד סי' רצ"ד אבל באמת לאו פרי היא מצד עצמו ומש"ה לא שייך בפ"ע אפילו בקליפה שהיא השומר ואע"ג דבגמרא שזכרנו יליף הברכה מדין ערלה היינו לענין לאו פירי דהוי כש"כ בברכה אבל לענין יש פרי אין ללמוד ברכה מערלה וראי' מדברי התוס' שם בהא דתניא קליפי אגוזים וגריעניהן מחייבים בערלה וכתבו התוס' מכאן שיש לברך על הגריענין בפ"ע ולא כתבו כן על קליפי אגוזים הקודמים לגרעינין אלא ע"כ דקליפות חיוב ערלה בהו אע"ג דלאו פרי הם אלא שומר לחוד מכח רבוי דאת פריו וע"כ ברכתייהו בפ"א משא"כ בגרעינין דהם עכ"פ פרי אע"ג דאינו כל כך פרי מעלי' מ"מ שם פרי עלייהו משום הכי הוי ברכה וע"כ שוים דהוי פרי ומשום הכי צריך עיון על התוס' והרא"ש דס"ל בקפריסין דברכתייהו בפ"ע דהא אפילו קליפי אגוזים דהוי שומר אפילו הכי צריך דווקא ריבוי דאת פריו הטפל לפריו לענין ערלה משמע דמצד עצמו לא הוי פרי רק מצד הריבוי אסור ולענין ברכה ליכא ריבוי ודאי לא הוי פרי והוי כמו נטע רבעי הנזכר בהלכות ערלה סי' רצ"ד דלא הוי פרי כיון דאין שם ריבוי דאת וברכתה בפ"א מכל זה נראה ברור דברכת קליפת מראנ"ץ הוא בפ"א ושמעתי רבים מפלפלים בברכה זו הנלע"ד כתבתי ברור עכ"ל

ועתה אדברה בעדותיך נגד מלכים כולי האי ואולי לא אבוש בהלכה ראשון הא דהניח בצ"ע על התוס' והרא"ש דס"ל דבקפריסין דברכתו בפ"ע וקשה לו מקליפי אגוזים דצריך ריבוי כו' ואני בעניי לא