פנים מאירות חלק א קי

מים אם בירך בפ"ע לא יצא עי' ברכות סוף פ"ז עכ"ל ואני אשתומם כשעה חדא על פסק זה דראייתו מפ"ז דברכות ע"כ לראי' זו נתכוון דתנן התם בפ' ג' שאכלו דף נ' ע"ב ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג אלא בורא פרי עץ ונוטלים ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ולמד מזה דהיכא דראוי לברך עליו פרי הגפן אינו יוצא בברכת פרי עץ וטובא קשיא לי דהא אמרינן בפ' כיצד מברכין דף מ' ע"ב ועל כולן אם אמר שהכל יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ויין ור' יוחנן אמר אפילו פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו נימא ר' יוחנן דאמר כר"מ ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יוסי עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דקאמר ברכה דלא תיקנו רבנן אבל אמר שהכל נהיה בדברו דתיקנו רבנן אפילו ר"י מודה דיצא נשמע מזה דאף דנשתנה לעלוי דמברכין המוציא ופרי הגפן היכא דאמר שהכל יצא בדעבד משום דתיקנו רבנן נוסח ברכה זו א"כ ביין נמי אם מברך בורא פרי העץ נמי יצא בדעבד כמו על השמן זית שמברכין פרי עץ אלא ביין דנשתנה לעלויי' תיקנו רבנן ברכה בפני עצמו אבל בדעבד אם בירך פרי עץ יצא וכן על פת פרי אדמה יצא כ"נ לי ברור ונכון ואף שכתבו התוס' בברכות דף י"ב ד"ה לאו לאתויי וז"ל מיהו אמר ר"ת אם היה יודע בברור שטעה בדבורו שאמר בפ"ע תחת ב"פ הגפן דבתוך כדי דיבור יכול לחזור משמע דאינו יוצא בברכת פ"ע מ"מ לא שבקינן מאי דפשיט לן בש"ס בהדי' דיצא משנלמד מכלל' דהתוס' ואפשר דהי' כתוב ואמר בפ"ע תחת ב"פ האדמה בר"ת וטעו המדפיסים וכתבו בפה"ג ועיקר להלכה כמו שכתבנו ואין להשגיח בדברים אלו שהם נגד הש"ס

וראיתי בספר מג"א סי' ר"ט ס"ק ה' וז"ל והיכא דבעי למימר בא"י אמ"ה פוקח עורים וטעה בדיבורו ואמר מלביש ערומים וחזר ואמר תוך כדי דיבור פוקח עורים צ"ע אם יצא ידי פוקח עורים אבל אם נתכוון למלביש ערומים יצא ידי מ"ע עכ"ל ומאוד נפלאתי מאי מספקא לי' אם יצא ידי פוקח עורים הלא זה דין ממש שכתב הב"י בשם הר"מ אם טעה בדיבורו וכן פסק בש"ע לקח כוס של שכר או מים ומיירי שידע שהוא מים וטעה בדיבורו ובירך בפה"ג ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר שהנ"ב שיצא וא"כ ה"ה כן בפוקח עורים ויותר נראה לי להגיה וצ"ע אם יוצא ידי מלביש ערומים כיון דמסיים פוקח עורים אבל אם נתכוון למ"ע ר"ל אף שבתחילת הברכה לא הי' כוונתו על מלביש ערומים רק אחר שטעה וסיים מלביש ערומים נתכוון לפטור ברכה זו דיצא דדמי לכסא דשכרא ואמר בא"י אמ"ה על דעתא דחמרא וסיים בדשכרא דיצא ולא מספקא לי' אלא היכא דטעה ואמר מלביש ערומים ותוך כדי דיבור אמר פוקח עורים אם רוצה לצאת ידי מ"ע אם יוצא בברכה זו אי לא ודו"ק

עוד ראיתי להזכיר אם הביאו לפניו שני מיני מרקחת אחד שברכתו פרי עץ ואחד שברכתו פרי אדמה ואף לדעת דפסקו בסי' רי"א ס"י דראוי להקדים של עץ מ"מ אם בירך תחילה על פרי אדמה חייב לברך פרי עץ ואף דאנן קי"ל דאם בירך על פרי עץ פרי אדמה יצא הני מילי היכא דטעה אבל היכא דהוי שני מינים לפניו ובירך תחילה על פרי אדמה לא נפטר פרי עץ וראי' לזה דאמרינן בכיצד מברכין דף מ"א ע"א בפיסקא היו לפניו מינין הרבה אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר"י סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה ופירש"י אע"ג דתנן בירך על פירות אילן בפ"א יצא הני מילי בחד מינא וטעה ובריך עליה בורא פרי אדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית וכתב הב"י בסי' ר"ו על דברי רש"י וז"ל ומיהו הר"ר יונה כתב דהיינו דווקא דבשעה כשבירך בפ"א לא נתכוון לפטור פרי העץ אבל אם נתכוון לפטור את פרי עץ אינו צריך לחזור ולברך נשמע מזה אליבא דכ"ע אם לא נתכוון לפטור אינו פוטר לשל עץ וכן אם הי' לפניו דבר שברכתו שהכל ופרי עץ או פרי אדמה וטעה ובירך תחילה שהכל אינו נפטר של עץ בלא מתכוון וגדולה מזו אפילו בדבר שברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית כתב הב"י בסי' ר"ו בשם הרשב"א דאם בירך על אתרוג תחילה דאינו פוטר של זית דרך גררא אלא דווקא במתכוון אבל בלא מתכוון לא שאינו בדין לפטור מה שאינו חשוב את שהוא חשוב דרך גררא אלא דרך כוונה וכן אם אכל תפוחים ואח"כ הביאו לפניו אגוזים אם אגוזים חביבים יותר אינה פוטרים את האגוזים א"כ כש"כ כשאין ברכותיהן שוות דאינן פוטרות אחד לחבירו דרך גררא א"כ אף כשבירך שהכל צריך לחזור ולברך לכל מין ברכה הראוי' לו. נשאלתי מי שמניח תפילין של ר"ת על סמך ברכה ראשונה שבירך על תפילין של רש"י אי שרי להפסיק בין תפילין של יד לשל ראש והשבתי דאסור להפסיק וראי' דהביא הב"י בסי' כ"ה בשם כתבי מהר"י שכתב בח"ה טוב להניח בלא ברכה ואעפ"כ אסור לדבר ולהסיח בין תפילין לתפילין דהא דאמרינן סח בין תפילין לתפילין עבירה היא בידו אין הטעם דווקא משום דמביא עצמו לברכה שאינו צריכה אלא בלא זה יש עבירה להסיח ע"כ והביא ראיות לדבר נשמע מזה ה"ה לתפלין של ר"ת אף דאין מברכין עלייהו מ"מ אסור להפסיק ונראה לי דלקדיש ולקדושה מחויב להפסיק דאף הרשב"א והאגור כתבו שיכול לענות קדיש וקדושה אבל צריך לחזור ולברך וא"כ היכא דליכא חשש ברכה כ"ע מודו דצריך להפסיק

שאלה נט

אם אחד מניח תפילין וקודם שהניח תפילין של ראש שמע מאחר שבירך על תפילין של יד נראה לי דמותר לענות אמן ואף דפסק בש"ע בסי' כ"ה דאפילו בקדיש וקדושה לא יפסיק דהתם הפסיק בענין אחר אבל הכא בעניית אמן הוי קבלת דברים ואמנת דברים שמאמין שציונו הקב"ה על התפלין לא הוי הפסק דהא כתב הר"ן בסוף ר"ה בשם הרז"ה הא דאמרינן סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו משום דאע"ג ששתי מצות הן כיון דכתוב בתפילין של יד ושל ראש והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהיה תיכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהי' הוי' אחת לשתיהם ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך כו' עכ"ל וא"כ בעניית אמן על תפילין הוי כהויה אחת ואליבא דכ"ע לא הוי הפסק ואפילו בהפסק קדיש וקדושה סבר ר"ת שאם ענה קדיש וברכו בנתיים אין זה הפסק אחרי שאין יכול להניח עד שיענה עם הציבור ואין הפסק אחרי שצורך הוא לו וצריך להקדימו עכ"ל נראה מדבריו שהוא סבר אף שצריך זכירה שיהי' תיכף תפילה של ראש לתפילה של יד היינו שלא יפסיק בדברי רשות אבל מה שחייב עליו לדבר אין זה הפסק א"כ כדי הוא ר"ת לסמוך עליו בעניית אמן כנ"ל ברור דלא כחכם אחד שחלק עלי בדבר זה ובעיני פשוט הדבר כביעת' בכותחא

שאלה ס

נשאלתי יהודי אחד שהלך בסחורה ונטבעה העגלה בטיט ורפש ואין הסוסים יכולים להוציא המשא ולא מצא סמוך ונראה סוסים אחרים להוציא המשא אי שרי ליה להשכיר מגוי שורים שיעזרו לסוסים להוצי' המשא. לברר דבר זה נציע לך מקור דין זה מפ' הפועלים דף צ' ע"א איבעי' להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא א"ד לא שנא ת"ש דשלח ליה אבוה דשמואל הלין תורין דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון פי' שמסרסים אותן מהו שלח להו ערמה איתעביד בהו ערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי להו כר' חידקא דאמר ב"נ מצוין על הסירוס וקא עברי על לפני עור לא תתן מכשול

וכתב הר"ן וז"ל הסכימו האחרונים דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתראי כאביי ורבא ורב אחי ורב אשי ומרימר ומר זוטרא דכולהו אסרי סירוס ע"י גוי נקטינן לחומרא דאמירה לגוי אפילו באיסור לאו אסור דליכא למימר דכולהו סבירי להו כרב חידקא ומשום דקא עבר ישראל על לפני עור לא תתן מכשול משום דס"ל דב"נ הוזהרו על הסירוס דהא לא קיימינן הכי סוגיא בעלמא כוותי' וכן פסק הרא"ש והטור ח"מ סי' של"ח וז"ל ואם אמר לו הישראל חסום פרתי ודוש בה מבעי' אי איכא איסורא או לא ופי' הראב"ד דלא איפשט' ולקולא וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאיכא איסורא ופירש"י שהבעי' היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפילו אמר דוש בה תבואה שלך דאפילו בזה איכא איסורא וכתב הב"ח דהתוס' חולקי' וכתבו פי' ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לגוי דבתבואת הגוי פשיטא דשרי כיון שאין הישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו דפשיטא שמותר לומר לגוי אכול נבילה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך שאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותו אמירה כלום ומיהו אומר ר"י דלא דמי לאומר לגוי אכול נבילה דלא שייך התם אמירה לגוי שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לגוי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום וכ"כ הרא"ש כדברי הר"י ומשום הכי כתב רבינו פירש"י במסקנ' דבריו לאורויי דהילכת' הכי עכ"ל ולפי האי טעמא דאסור לומר לגוי לעשות דבר שאין הישראל יכול לעשות א"כ אסור לומר דוש בפרתך דישה שלך וא"כ בנדון דידן אף שהסוסי' הם של גוי העגלן מ"מ אסור לומר לגוי שיביא שורים שיעזרו לסוסים להוציא המשא

וראיתי בדרכי משה סי' רצ"ו ביו"ד שכתב על דברי הטור דאמירה לגוי אסור אפילו באיסור לאו וכ"פ המרדכי בהגהות דשבת דף ק"פ ע"א דאסור לומר לגוי שיעשה דבר איסור אם לא שהגוי עושה להנאת עצמו ולכך מותר להאכילו דבר איסור וכן פסק בש"ע ונפלאתי על הש"ך אחר שכתב על דברי התוס' דמשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עכו"ם אסור כיון שהישראל הי' אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כתב בפ' הפועלים ישראל האומר לעכו"ם חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעכו"ם