פנים מאירות חלק א קט

ריפת' בהדדי וקדי' חד מנייהו ובריך לדעתי' אינון נפקי בזימון דידי' איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע א"כ מה לי אם בירך מקודם או אם כשהתחילו ומכוונים שלא לצאת בברכת המברך שג"כ אין זימון בינייהו דהא כשהמסובין מברכין לעצמם צריכין הם לכוון שלא לצאת בברכת המברך ובזה מראים שלא לצאת בברכתו א"כ פרח זימון מנייהו ועוד דלא מקיימי ברוב עם הדרת מלך וכן הסכי' הב"ח דטוב יותר לשמוע וכן הט"ז בס"ס קפ"ג כתב דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים למברך ואף שכתב שראה שערורי' בעו"ה בינינו שהמברך בזימון מברך ואין שומעין לו ומדברי' דברים אחרים ע"כ חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עכ"ל מ"מ נראה דזה כתב לאותן שאינן זהירים וזריזים במצות ה' אבל לוותיקי' וחסידים ואנשי המעשה הרוצים לקיים מילי דברכות יותר טוב לשמוע בכוונה גדולה כל ברכות המזמן אף ברכת הזן

וראיתי שהביא הב"י בשם א"ח וז"ל א"ח כתב הר"פ שיש לכל אחד לברך ברכת המזון אף כשיזמנו לפי שאין יכולין לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך ומ"מ לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן אבל הר"ם לא הי' מברך בלחש עכ"ל ואני אומר דמוכח מש"ס דכל הברכות היו שומעים מפי המברך דאמרינן בגמ' בעל הבית בוצע ואורח מברך כדי שיברך לב"ה ומסתמא ברכת בעל הבית הי' כולל בברכה רביעית כמו שאנו נוהגי' ואי ס"ד דשרי לברך כל הברכות רק שישמע מן המברך עד שתכלה ברכת הזן א"כ למה נטלו חכמים ברכה מן בעל הבית הי' להם לתקן שיברך ב"ה והאורח הי' יכול לברך לב"ה כשיברך בלחש שאר הברכות ויכלול ברכת ב"ה בברכה רביעית אלא ע"כ כשמצטרפין לזימון עיקר הזימון לשמוע ברכה מן המברך ואף שיש לדחות די"ל דתיקנו דאורח מברך כדי שיענה ב"ה אמן על ברכת האורח אבל אם ב"ה הי' מברך ואורח הי' מברך בלחש לא הי' יכול ב"ה לענות אמן מ"מ אמינא דיש ראיה ברורה לדברי מגמ' דחולין פ' כסוי הדם מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהו' ואבעי' להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפקא מיניה לכוס ב"ה אי אמרת שכר מצוה אחת היא ואי אמרת שכר ברכה הוי ארבעי' זהו' ואי ס"ד דמסובין יכולין לברך בלחש שאר הברכות למה יהי' חייב בברכת המזון ארבעים זהובים דהא לא הפסיד מיני' רק ברכה אחת אלא ע"כ ברור הדבר שמדינא צריכין המסובין לשתוק ולכוון לברכת המברך

וראיתי שרבים נתחבטו בגמרא זו משום דקשיא להו אמאי חייבו ר"ג עשרה זהו' הלא גדול העונה אמן יותר מן המברך ומטעם זה פטרו ר"ת בשקדם ומל משום דהי' יכול לענות אמן והש"ך בח"מ סי' שפ"ב האריך בזה וגם רש"ל חולק על ר"ת וגם בספר מעד"מ ס"פ כ"ה הקשה אהא דפטר ר"ת משום דה"ל לענות אמן דהא אמרינן בס"פ אלו דברים דרב א"ל לחייא ברי' חטוף ובריך לית לי' הכי וכתב הש"ך וז"ל ואין דבריו נכונים דאדרבה אפי' לרב דא"ל לחייא ברי' כו' מוכח הכי דהא אמרינן התם דרב סבירא ליה כהאי תנא דאמר אחד המברך ואחד העונה במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אלמא אפילו לרב יש לעונה שכר כמברך אלא דפליגי אי ממהרין למברך תחילה וא"כ פשיטא דדינו של ר"ת אמת כו' ואני אומר שכבודו הגדול במקומו מונה וכאן לא דק דבוודאי כיון דממהרין למברך יותר מן העונה ע"כ ששכר מצותו גדול מן העונה ולכך חייבו ר"ג עשרה זהו' בשביל שביטל ממנו מצוה גדולה שממהרין והוא לא עשה רק מצוה קטנה ואי לא היה לעונה אמן שום שכר י"ל דהי' מחייבו מאה זהו' דכל חפצים לא ישוו בה אלא בשביל שיש לעונה ג"כ שכר אך מ"מ ביטל ממנו מצוה גדולה ולכך לא חייבו רק עשרה זהו' ובברכת המזון ארבעים זהו' משום דיכול לענות אמן אבל באמת היכא דאי אפשר לענות אמן אין שכר למצוה זו ואין לשער אותה ולדברי ר"ת שפטרו משום עניית אמן צריכין אנו להוציא דברי הש"ס מפשטן וכבר השיג עליו רש"ל ולפי מה שכתבתי ניחא בס"ד ואנן קיימא לן כמ"ד גדול המברך וראי' דאמרינן בגמ' הילכתא גדול מברך ואי הי' גדול העונה מן המברך יותר הי' טוב לגדול שלא לברך ולענות אמן וליכא למימר דברכת הזימון עדיף מעונה אמן ולכך חלקו כבוד לגדול זה אינו דהא המסובין נמי יוצאים בזימון של המברך ויותר הי' טוב לגדול לשמוע לצאת ידי זימון ולענות אמן אלא ע"כ דגדול מברך יותר מן העונה אמן

ומזה מוכח נמי דאין לברך בלחש ולענות אמן אחר ברכת המברך דא"כ הדרא קושיא לדוכתה למה חלקו כבוד לגדול לברך יותר הי' טוב לו לקיים שניהם לברך בלחש ולענות אמן ועוד ראיה ברורה מהא דאמרינן שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם ואחד מהן הנותן כוס של ברכה לברך ואינו מברך משום דכתיב ואברכה מברכיך ופי' רש"י והמברך ברכת המזון מברך לבעל הבית ואי ס"ד דכל אחד יכול לברך לעצמו בלחש א"כ למה כללו כללא דמי שאינו מקבל כוס ברכת המזון אינו מאריך ימיו הלא משכחת לי' אף שאינו מברך על הכוס יכול הוא לברך בלחש ולברך לבעל הבית והוא בכלל ואברכה מברכיך אלא ע"כ ברור הדבר דעיקר ברכה הזימון לצאת בברכת המברך וכשירצה לברך בלחש מוכרח הוא לכוון שלא לצאת בברכת המברך א"כ פרח זימון מנייהו דהא הוא רוצה לחלק וא"כ בדורותינו בשביל שאי אפשר לכוון שכל אחד מברך בלחש פרח זימון מנייהו ונפל ברכת הזימון בבירא ופשיטא שלא יפה הם עושין המסובין שמברכין בקול רם עם המברך שכמעט שלא נשמע קול המברך ואני אומר שזה יותר טוב שבתחילת הברכה ובסופה ישתוק ויכוון לברכת המברך דזה בקל יוכל לכוון ומעיקרא מחינן לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתי' ובאמצע הברכה שהברכה ארוכה יאמר מלה במלה בלחש עם המברך כדי שלא יסיח דעתו ובזה יוצא אליבא דכ"ע מקיים מצות ברכת הזימון כתיקנה

וכן נראה בברכת המוציא כשאכלו שלשה צריך לכוון בברכת בעל הבית ולא לברך לעצמו כסתם מתניתין הסיבו אחד מברך לכולם ופי' התוס' דמיירי בברכת המוציא וע"כ מצוה גדולה לשמוע משיחלוק בברכות וראי' לזה מתלמידי דרב דאמרי תא וניכול נהמי אגודא דנהר דנק לבתר דאכלו קמבעי' להו הסיבו דווקא תנן אבל ישבו לא א"ד כיון דאמרי תא וניכול כהסיבו דמי והקשו התוס' וז"ל וא"ת אמאי המתינו עד ברכת המזון ואיך ברכו על הפת בתחילה וי"ל שמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה ובירך כל אחד לעצמו המוציא עכ"ל נשמע מזה דברכת המוציא שוה לברכת המזון דכשהסיבו אסור לחלק ולברך כל אחד בפני עצמו וכן בברכת המוציא דאל"כ מאי קשי' להו לבעלי התוס' דילמא כיונו שלא לצאת בברכת המוציא וכל אחד בירך לעצמו אלא פשוט הדבר בברכת המוציא נמי דינא הכי משום ברוב עם הדרת מלך יותר טוב שאחד מברך ולא כתבתי זה אלא שראיתי אנשים מקרוב באו ואומרים דילמא בעל הבית אינו מכון להוציא ולכך כל אחד מברך לעצמו ואני אומר אי בשביל חששא זו יותר טוב לומר לב"ה שיכוון דעתו להוציא ולקיים מצות רז"ל ב"ה מברך וכסתם מתניתין הסיבו אחד מברך לכולם ועי' בא"ח סי' קס"ז וכתב שם הש"ע היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו אם כיון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת יצאו והקשה הט"ז למה הוצרך להזכיר בכוונות המברך והשומע שזהו בכל מקום אפילו בהסיבו עכ"ל ולדעתי נראה פשוט בהסיבו סתמא כפירוש' דמי דהמברך מתכוון להוציא והשומעי' מכונים לצאת אבל בלא הסיבו צריכין שידעו בבירור שכוונות המברך והשומ' לצאת ומזה מוכח נמי שע"כ בהסיבו מצוה יותר שאחד יברך דאל"כ א"כ אין חילוק בין הסיבו לשאינו הסיבו וע"ל

ועוד נראה ברור דאם מתכוון לצאת בברכתו אף שבאמצע הברכה אינו מתכוון לפי' המילות יצא דהא שומע כעונה ועונה גופי' אם לא כיון יצא בכן שומע נמי אם נתן לכתחילה אל לבו לצאת בברכת המברך ושמע איזה תיבות בלא כוונה יצא וממשמעות לשון הש"ס נמי משמע הכי דפריך למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכן נפק משמע דעיקר הקפידא על השמיעה אבל אם שמע אף שהיה בחסרון כוונה נראה ברור דיצא דשומע שוה לעונה ובב"י סי' רי"ג כתוב דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה אע"פ שלא נתכוון לצאת וגם חבירו לא נתכוון להוציאו כיון ששמע יצא עכ"ל ואף שהוא פסק בסי' הנ"ל דהלכה כמ"ד דמצות צריכות כוונה היינו לענין שיתכוון לצאת במצוה זו אבל בכוונת הלב על כל מלה אליבא דכ"ע יצא אע"פ שלא מתכוון דהא בק"ש אם לא כיון לבו יצא חוץ מפסוק ראשון שהוא קבלת עול מלכות שמים בעינן כוונת הלב אבל לא בשאר מצות וכן כתב הרב הגאון מג"א שם וממילא לשומע ג"כ הדין כן אם מתכוון לצאת במצוה זו אף שאינו מתכוון בכונת הלב מ"מ יצא וכל זה כתבתי מה שנראה לי לענין דינא

שאלה נח

אם אחד בירך על פירות אדמה שראוי לברך עליהן שהכל כמו אותן פירות שטובי' מבושלים יותר מחיים אם בירך בפ"א יצא וראיה לזה דבריש סי' ר"ו פסק הרב במג"א דאותן הגדלים באילן דמברך בפ"א משום דלא נגמר הפירי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בפ"ע יצא א"כ ה"ה בנדון דידן אך מדברי הרא"ש שהביא רבינו הטור לא משמע כן דכתב הטור בסי' ר"ב דעל הקפריסין לדעת ה"ג ורב אלפס מברכין בפ"א ולהראב"ד מברכין בפ"ע וכתב הרא"ש כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב לברך עליהן בפ"א לצאת ידי ספק דתנן בירך על פרי עץ בפ"א יצא וכן גבי בוסר דכל זמן שלא הגיעו לפול הלבן מברכין עליו בפ"א דכל דבר שגדל על אילן ואינו עיקר הפרי מברכין פרי אדמה ומשהן כפול הלבן ואילך מברכין בפ"ע ואם הוא מסופק אם הוא כפול הלבן או לא מברכין בפ"א משמע מזה דאינו יוצא בפ"ע דאם איתא דיוצא א"כ ממ"נ ליברך בפ"ע ואפשר דכיון דברכת פרי אדמה מפורש בש"ס דיצא על ברכת פרי עץ ולכך כתב דיברך פרי אדמה ולעולם לענין דינא י"ל דמודה הרא"ש דאם מברך בדעבד פרי עץ דיצא ולי נראה דראוי לברך פרי עץ לצאת אליבא דהרמב"ם דפסק דאם מברך על פרי עץ פרי אדמה דאינו יוצא ומתניתין יחידאה היא א"כ גבי בוסר אם הוא מסופק ראוי לברך פרי עץ

ואגב דאיירינן במילי דברכות ראיתי להזכיר מאי דתמי' לי טובא שראיתי במג"א בסי' ר"ח ס"ק כ"ב בשם ר"י הלוי טעה ובירך היין בפ"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג ואפילו יין חזק שלא נתן לתוכו