פנים מאירות חלק א קג

להדי' דאי לאו מטעם דנקנה לי' לקדש את האשה אף שהי' שומר על המשכון לא מתקדשת האשה בו ולא דמי כלל למקדש בדבר השאול לו דפסק בש"ע דמקודשת מספק היינו מטעם דכתב הטור דמספקים דאיכא דמדמי ליה למתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת ואיכא דמדמי לסתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקודשת אבל בדבר שהוא שומר עליו אף שבא בהיתר לידו כיון ששלח בו יד הוי כגזלן והוי כמו שקידשה בגזל של אחרים דלא הוי קדושין

ועוד יש לעיין כיון דכל מידי דקדושין להקדש מדמינן ובהקדש אמרינן סוף פ"ג דתרומות המתכון לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום ואין לומר בשלמא התם טעה בפיו שלא רצה לומר תרומה ושלמים אבל היכא שהוציא בפיו מה שגמר בלבו ולא טעה בדיבורו ואף שמחשבות לבו לא הי' לשם קדושין הוי דברים שבלב ולא הוי דברים וכן משמע מדברי התוס' פרק תמיד נשחט דף ס"ג ע"א ד"ה המתכוון לומר תרומה כו' כתבו אפילו אי דברים שבלב לא הוי דברים גבי ההוא דזבין לניכסי' אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר התם אינו טועה בדיבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו עכ"ל אך מ"מ איכא למידק דלפי פי' התוס' מאי פריך המקשה על הא דמוקי הש"ס לר"מ מיירי שגומר בלבו לערלים ולמולין והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שגמרה שחיטה בערלים ובהא פליגי דר"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוין ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין ופריך הש"ס וקסבר ר"מ לא בעינן פיו ולבו שוין ורמינהו המתכוין לומר תרומה כו' ולפי פי' התוס' מאי קשיא דילמא התם טעה בדיבורו ולכך לא אמר כלום אבל הכא לא טעה בדיבורו דלערלים נתכון תחילה אלא שביקש גם לומר ולמולין והי' בלבו לא לערלים לבד וכיון דלא טעה בדיבורו הוי דברים שבלב ולא הוי דברים בודאי לפי הגירס' שלנו דקאמר הכא במאי עסקינן כגון שגמר בלבו לתרווייהו בין למולין בין לערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שגמר שחיטתו ולפ"ז י"ל שנתכון תחילה למולין ואח"כ לערלין וטעה בדיבורו ואמר ערלים תחילה וביקש לומר למולין דמקצת ערלה לא פסלה אלא שלא הספיק ולכך שפיר מדמה לתרומה ואמר מעשר דס"ל לר"מ דלא אמר כלום אבל האמת יורה דרכו שלאו דווקא נקט הש"ס מולין תחילה וכן משמע מפי' רש"י ד"ה הכא במ"ע דקתני הקדים ערלים למולין פסול כגון שגמר בלבו להוציא מולין אחר ערלין ולומר לערלים ולמולים עכ"ל וכן משמע פשיטות הש"ס מדנאדו מהאי אוקמתא ומשני אביי באוקמת' אחריתא ואי ס"ד דיש חילוק בין שטעם בדבורו בין לא טעה א"כ לוקמי להא דתני בסיפא הקדי' ערלים למולין פסול לר"מ היכא שלא טעה בדיבורו שנתכון תחילה לומר לערלים ולמולין אלא שלא הספיק לגמור למולין עד שנגמרה השחיטה ולכך פסול דבכה"ג דברים שבלב לא הוי דברים אלא ע"כ דדווקא התם דבעיקר זבינא היה פיו ולבו שוין אלא שהי' בלבו להטיל תנאי המבטלו בזה אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים וכמו דאמרינן בקדושין דף נ' ע"א המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה מקודשת ואסקינן דטעמ' משום דדברים שבלב לא הוי דברים משום דע"כ דאף לפ"ד דאם היתה כהנת הי' מתכון לקדושין גמורין ואף שהי' בלבו באם שתהי' לויה לא תהי' קדושין הוי דברים שבלב וכן גבי מכר אדעת' דליסק לא"י דבעידנא דזבין לא פריש ולפ"ד דאם הי' עולה לא"י היה מכירה גמורה בזה אמרינן דאף שאמר שהי' בלבו באם שלא יסיק לא"י לא תהי' מכירה מ"מ הוי דברים שבלב אבל היכא שבגוף הקידושין אמר שלשחוק ולהיתול נתכוון ומעולם לא נתכוון לשם קדושין לא הוי קדושין וכן משמע מדברי התוס' ריש השולח אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי מ"מ כיון שבאותו שעה שהי' רץ אחר שליח לא נודעה דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד שרוצה לבטל הגט הוי דברים שבלב ואע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לא"י בדין הוא דלא הוי דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה שיתקיים תדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב וכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיב עקירת דבר מן התורה עכ"ל וא"כ בדין ערלים ומולין דפירש כל מה שהי' יכול לפרש אלא שלא הספיק לפרש למולין עד שנגמרה השחיטה ולכך לא חשיב כאלו שחט לערלים לבד ובנדון דידן נמי שהיה אומר שכוונתו לא הי' אלא דרך חוצפה ולהתל בה והוציא מפיו מה שרצה להתל בה ולא הוי קדושין דבעינן פיו ולבו שוין ובפרט כאן שיש גילוי מילתא שלשחוק נתכון כמו שאמר הנער והעידו על זה שרצה לעשות לבתולות אחרות ושחק באגזי' מיד וכתבו התוס' בפ' האיש מקדש דיש דברים שאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההוא דהכותב כל נכסי' לאחרים וכו' וכן מצאתי שהקשה הר"ן פ"ב דקדושין בשם ר"ת קושית התוס' דפסחים ותירץ ג"כ כמו שתירצו התוס' וקשה שם ממעשה דר"ע שהיה נשבע ומבטל בלבו וכן נודרים לחרמים ולהרגין ומבטל בלבו אע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונסא שרי והיינו טעמא לפי שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מערים וכן הקשה עוד שם מדתנן בפ' ואלו מותרין נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים שרי ואמאי הא דברים שבלב נינהו ותירץ דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שמה שבלבו סותר דבורו כי הא דשמעתין אבל האי דהתם אינו אלא מפרש כו'. עכ"ל א"כ בנדון דידן נמי שאינו אלא מפרש שלשחוק ולהיתול נתכוון וגם הענין מוכח מצד עצמו מהנערים ששחקו ואמרו מז"ט וחזרו לשחוק באגוזים שלשחוק נתכון ואף שכתוב בתשובת מיימונית לסדר נשים סי' א' וז"ל דאמרה בלבי לא היה אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעול' לא נתרציתי לו אלא לחוכא ואיטלולא בעלמא דברים שבלב נינהו ודברים שבלב אינם דברים ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ וכל כה"ג אזלינן שפיר בתר מחשבה כגון גבי מברחת וכר"ש בן מנסיא כשכתב כל נכסיו לאחר ולא ידע שה"ל בן וההיא דמרובה שא' חז"ל לא נתכוונה זו אלא להגון לה וכיוצא בהן רבות בתלמוד דאזלינן בתר אומדן דעתו גבי קדושין משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא היה בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא למימר נמי איתתא בכל דהו ניחא לה עכ"ל מ"מ המעיין שם יראה שמיירי דשמעו עדים דאיהי אמרה לו מעיקר' פלוני בא וקדשני וגם בשעת קדושין אמר פלונית בקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה בזה פסק דאע"ג דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו דברים שבלב נינהו אבל בנדון דידן שלא דיבר מעולם לא הוא ולא היא משום קדושין ובתוך שחוק אגוזים שהוכרח ליתן לה בודאי לשחוק ולהיתול נתכון ונאמן בזה וכן מצאתי בתשובת מהר"ם בר' ברוך סי' תקפ"ו אם שליח טעה וביקש לומר לראובן ואמר הרי את מקודשת לי פסק דנאמן מטעם הקדש טעות לא הוי הקדש וכן הביא הב"י בטור א"ה סי' ל"ה בשם הרא"ש וכן כתב הש"ג והמרדכי הביא תחילה תשובת מהר"ם ששלח להר' ידידי' דהיכא דאמר השליח הרי את מקודשת לי צריכה גט לחומרא כי שמא נהג מנהג רמאות ולא מהימנא לומר טעיתי ואח"כ הביא תשובת הר"ם על ראובן ששלח שליח לקדש בו אשה וכאשר בא השליח הושיב טובי הקהל והראה להם הרשאה שראובן מינהו שליח ובירר לו עדים לקדש בפניהם לראובן ובעת הקדושין שהיה לו לומר הרי את מקודשת לראובן אמר הרי את מקודשת לי ונשבע השליח ואמר כסבור הייתי לומר ראובן וח"ו לא נתכוונתי רק לראובן ופסק דאין צריכה גט מן השליח דהקדש טעות אינו הקדש ועוד חזקה שליח עושה שליחותו ע"ש באורך וע"כ דלא פליגי לענין דינא דהיכא דניכר ואומדנ' שלא נתכוון לקדש לעצמו לא אמרינן שנהג מנהג רמאות והוי הקדש טעות וכן הוא מפורש בתשובת מיימוני' ובאמת כבר הוכחנו דאדם נאמן אפילו היכא דלית לי' מגו כמו אם שחט לערלי' ואמר שבלבו הי' גם למולין אלא שלא הספיק הוי בכלל הקדש טעות וה"ה הכא אף דנימא דאין כאן מגו דמגו דאי בעי מגרש הוי מיגו גרוע דבעי למיתב לה כתובה מ"מ הוי הקדש טעות היכא דטעם בדיבור וזה מוסכם מהתוס' והר"ן ור"ת אלא משום חומרא בעלמא הצריכו ליתן גט אבל במקום שיש עוד הוכחה שלא נתכוון למה שאמר אין קדושיו קדושין כלל ואף שבסי' כ"ז כתב הב"י הא דכתב הטור ואם הי' מדבר עמה על עסקי קדושין וכו' כתב והא ודאי לא קאי אאומר הרי את מקודשת דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קדושין הן ואי אמרה דלא ידעה דלשון קדושין הן לא מהימנא היינו היכא דאומר שלא הבין שהוא לשון קדושין כיון דאנן סהדי דכ"ע ידעי שזה לשון קדושין הוא אבל אם אמר שכונתו הי' להתלוצץ ולהתל בה י"ל דמהימן והא ראיה דהרבה גאונים ס"ל דכל הנך לישני דאיפשוט דמהני אם אמרת שאינה מכרת אינה מקודשת וע"כ הטעם דמהימנ' כיון שאינ' מוכחש' מכ"ע די"ל באמת לא ידעת מהימנ' ואף הרא"ש דסבר דלאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענא דהוי לשון קדושין כתב הב"י דווקא בדין האיש המקדש דכיון שהוא הוציא מפיו לשונות הללו חזקה לשם קדושין הוציא אבל האשה שומעת דבריו וחזקה שאינה מכרת באותן לשונות מ"ה צריך שתאמר שהיא מכרת וכן כתב הרא"ש דאם השליח טעה ואמר מקודשת לי דאין כאן בית מיחוש דהקדש טעות לא הוי הקדש וע"כ צריכין אנו לחלק היכא שמודה שהי' בלבו כמו שאמר בפה אלא שלא ידע שזה הוא לשון קדושין בזה לא מהימן כיון דכבר איפשט' לנו דלשונות אלו הוי לשון קדושין וכיון שהוא הוציא מפיו לשונות הללו חזקה לשם קדושין הוציא אבל אם יש אומדנ' דמוכח שנתכוון להתלוצץ הוי ממש כהקדש טעות וכמו לערלים ולמולין דנאמן להכשיר הקרבן ואף שאין לסמוך על סברא זו להקל גבי קדושין דיש לחלק בכמה חילוקים מ"מ בנדון דידן שנתברר שלא הי' טבעת של הבחור אלא שהי' משכון ביד אביו והיא תבעתה ממנו בשליחות אביו וכן עשתה מיד מסתמא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שלא לשם קדושין קבלה והוי ממש האי דינא דוורשכי שכתב הרמב"ם והטור אף שאמר בלשון קדושין ודאין מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ה"נ יכולה לומר אין שקלי ואדעת' לעשות שליחות לגבירתי שקלי כיון שלא הי' שלו ובפרט שהרבה אומדנו' יש שלא כיון אלא להתלוצץ. כל זה כתבתי ע"פ שקלי וטרי' וחכמים יחכמו וילמדו אם דברי ראוי' לעשות סניף לדבריהם ושמעתי שהגאון המפורסם מהר"ר דוד אפנהיים דן בב"ד הצדק והתירו להבתולה הנ"ל בלי שום גט אפילו משום חומרא בעלמא ובודאי טעמו ונימוקו עמו: