פנים מאירות חלק א קב

גזאגט לשון קדושין צו איר אבר לא עלה בדעתי זיא מקדש צו זיין אונ איך פאר לאנג זיא ניט עכ"ל וכן אמרה הבתולה בחרם שמעולם לא קיבל' ממנו לשם קדושין רק לעשות שליחות גבירתה להשכין הטבעת ליקח מיני רפואות

וזה אשר השבתי אם אמנה מה לתבן אצל הבר מ"מ אדון לפני רבותי בקרקע להלכה ולא למעשה כי אין אני כדאי לתקוע עצמי לדבר הלכה בשם באיסור חמור כזה וה' יצילנו משגיאות והנה זה מוסכם בש"ס ובפוסקים דאם קדשה במשכון של אחרים מקודשת ופי' התוס' בקדושין דף ח' ע"ב דאף דב"ח קונה משכון מיירי דווקא במשכן שלא בשעת הלואתו מ"מ מצינו כיון דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו קנין גמור א"כ בשעת הלואה נמי אלים שיעבודי' לחשב ממון לקדש בו אשה וזה הי' לחוש בנדון דידן אם הי' המשכון של הנער אך לפי הדברים שהמשכון היה של אביו נראה דדין זה בנוי על יסוד הגמ' דקדושין דף י"ג ע"א ההיא אתתא דהוי קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהבינא לך מיקדשת לי שקלתי' ואישתקא אמר ר' נחמן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי איתיבי' רבא לר"נ קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת ומשני התם בדשדיך תחילה ופי' הרא"ש דהך בריית' קדשה בגזל ובחמס כו' מוקי לי' לקמן בגזל דידה ופרושי קמפרש כיצד חטף סלע מידה אבל גזל דעלמא דשדיך לא הוי קדושין ואפילו אמרה אין אינה מקודשת כדברי ר' יוסי גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו א"כ בנדון דידן נמי אם יכולים לברר שהי' טבעת משכון אצל אביו א"כ בנו שקידש בלתי רשותו הוי כמי שקדשה בגזל של אחרים ואין חוששין כלל לקדושין ואפילו אם אינם יכולים לברר שהי' משכון ביד אביו מ"מ נראה מתוך הגדת העדות שאמרה המשרתת שאביו כעס עליו שישלח הטבעת מסתמא לא נתן לו אביו הטבעת במתנה והקפיד אביו על טבעת זה א"כ מה לי גזל של אחרים או גזל של אביו דאינה מקודשת ועוד דהמשרתת היתה שלוחה של אביו יכולה היא לאמר אין שקלי אבל לא לשם קדושין אלא להחזיר לבעלים לעשות שליחותה ואומדנ' דמוכח הוא שהעד הראשון מעיד שלקחה מידו הטבעת כמי שלקח הדבר בחזקה ואי ס"ד לשם קדושין קבלה למה חטפה מידו בחזקה הי' לה ליקח מידו בנחת כדרך המקבלי' קדושין אלא ע"כ שהיא לא היתה חוששת לדבריו אלא היתה ממהרת לחטוף מידו בחזקה לעשות שליחות אדוני'

ועוד נראה דאפי' היה הטבעת של הנער כיון דשאלה ממנה תחילה ליתן לה להשכין ליקח מיני רפואות אצל הרוכל גוי לאמו לא הוי קדושין וראי' דאמרינן בקדושין ד' ט' ע"א ההוא גברא דהוה קא מזבן חומרי פתכייתא אתאי ההיא איתתא אמר' ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהבינא לך מיקדשת לי אמרה ליה הבה מיהבה אמר רב חמא כל הבה מיהבה לאו כלום הוא ואסקינן אפי' אמרה הבה חד זימנא אינה מקודשת וכתבו התוס' הטעם כשאומרת הב אדעתא דמעיקר' היתה שלא בתורת קדושין עכ"ל א"כ בנדון דידן נמי נימא דמסתמ' קיבלה אדעת' דמעיקר' שלא בתורת קדושין ואף שיש לחלק דהכא שתקה וי"ל דקיבלה אדעתא דקדושין ואף שמדברי הרמב"ם שהביא הטור בס"ס כ"ט וז"ל היו לו מיני כלים כו' ובאמת האשה ואמרה תן לי מהם ואמר לה אם אתן לך מהם התקדשי לי ואמרה הן ונתן לה הרי זה מקודשת משמע דבשתיקה אינה מקודשת מ"מ בנדון דידן י"ל אף הרמב"ם מודה דבשתיקה הוי קדושין גמורין דהא הרב הב"י תמה על הרמב"ם למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקיבלה משמע נמי דמקודשת וכ"נ ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש עכ"ל הב"י מ"מ נראה דאין כאן חילוקי דעות בין הרא"ש והרמב"ם ז"ל דהא ע"כ איכא למידק על הב"י למה כתב בש"ע שניהם לדינא ברישא היכא דאמר בלשון שאלה אם אתן לך תהי' מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זה מקודשת משמע דווקא אם אמרה הן אבל בשתיקה לא הוי קדושין ובס"ס מסיק בשם הרא"ש ואם אמר בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת משמע דאפילו בשתיקה מקודשת ולפי דברי ב"י בספרו הם סברות המתנגדים אלא ע"כ דהרב הב"י ס"ל די"ל לדינא אין בהם חילוק כלל דדווקא בנדון דהרא"ש שאמר לה בשעה שנתן הרי את מקודשת ולכך מהני שתיקה אבל בנדון דלעיל לא אמר בשעה שנתן לה כלום אלא תחילה אמר כשביקשה ממנו אמר בלשון שאלה אם אתן לך תהי' מקודשת לי והיא קבלה בזה לא מהני שתיקה עד דאמרה הן וכן מצאתי אח"כ בדרכי משה חילוק זה להדיא ומהתימ' על רמ"א שהגיה על דברי הש"ע ואם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה מקודשת מה היה צריך לזה שהרי המחבר סיים בעצמו בס"ס ואם אמר בשעה שנתנה לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת שהוא דעת הרא"ש א"כ בנדון דידן שאמר בלשון קדושין ודאין בשעת נתינה אף הרמב"ם מודה דשתיקה דהוי כהודאה מ"מ נראה ברור דווקא בשתיקה דליכא הוכחה על מחשבתה מה היה בלבה בזה אמרינן דשתיקה כהודאה דמי אבל בנדון דידן שחטפה מידו בכח והלכה והשכינה להרוכל גוי ליקח מיני רפואות לגבירתה אמרינן מחשבה ניכרת מתוך שלקחה מידו כפי שאמרה לו מתחילה שיתן הטבעת להשכין ליקח מיני רפואות לאמו דדווקא גבי קטן אסקינן בפ"ק דחולין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דהוי קיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון ושחט אפ"ה פסולה משום דמדאורייתא אין להם מחשבה אפילו ניכרת מתוך מעשיו אבל גבי גדול פשיטא לן דיש לו מחשבה ניכרת מתוך מעשיו א"כ בנדון דידן נמי אף שקבלה סתם מ"מ כיון דלא קבלה מידו כדרך המקבל מהנותן רק חטפה מידו כמו שהעידו העדים אונ דיא בתולה האט אים דאס פינגרל וויא אויז דער האנט ארויס גריסין זה לבד הי' ראוי להוכיח על מחשבתה שלא קיבלה בתורת קדושין וכ"ש שהלכה תיכף והשכינה ליקח מיני רפואות לגבירת' דמעשה כזה מוכיח על מחשבתה ובפרט שגם אמרה מתחילה בשעה שביקשה ממנו הטבעת ההיא רוצה להשכין שמסתמ' הוכיח תחילה וסופו על מחשבתו שלא קיבלה בשתיקה זו לשם קדושין ובר מכל דין דלכאורה נראה דהיכא שביקשה ממנו ליתן דבר שאינו שלו אפילו אם אמר הרי את מקודשת ושתקה לא הוי קדושין ואף הרא"ש גופי' מודה בזה וראי' לזה דהביא הטור בסי' כ"ח וז"ל אם גנב או גזל דבר משלה ולא שידך אותה תחילה וכשנתנה לה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אותו ושתקה אינן קדושין והוא מגמ' דקדושין דההיא איתתא דהוי מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכ' אמרה הבה ניהלי אמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואישתק' א"ר נחמן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ע"כ ואם איתא שהרא"ש מחלק גם בזה א"כ היכי כתב הטור בסתם כשנתנה לה אמר לה התקדשי לי בזה שהוא לשון קדושין ודאין הי' לו לכתוב דעת אביו הרא"ש דכיון דמוציא ומביא מקור הדין זה מהש"ס הנ"ל והתם נזכר דווקא כשאמר בלשון שאלה אבל היכא שלא אמר בלשון שאלה הוי קדושין בשתקה היא אלא ע"כ דגם הרא"ש מודה בזה דעד כאן לא קאמר הרא"ש אלא היכא שביקשה ממנו דבר שהוא שלו וכיון שראתה שאמר בלשון קדושין ודאין בודאי לא לשום מתנה נתן והיה לה למחות ולא לקבל בשתיקה אבל היכא שהדבר הי' שלה אף שאמר בלשון קדושין ודאין והיא קבלה סתם לא הוי קדושין וזה ברור בעיני וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ח מה' אישות וז"ל גזל את האשה ואמר לה הרי את מקודשת אם לא שידך אותה מעולם אע"פ ששתקה משנתן לה אינה מקודשת והוא מהגמ' דף י"ג ההיא איתתא דהוא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטיף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהליה א"ל אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתיה ואישתק' ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי הרי אף שבש"ס נאמר לה בלשון שאלה אפ"ה כתב הרמב"ם אפילו אם אמר בלשון קדושין ודאין אפ"ה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וכן כתב הטור ואין חילוק בדבר וע"כ משום דמסתמא לקחה שלא לשם קדושין כיון שהחפץ לא היה שלו אלא שלה ולפ"ז בנדון דידן שהעדים מעידים שהיא תבעתה הטבעת בשליחות אביו ונתברר שהטבעת היה משכון ביד אביו וכיון שהיא תבעתה בשם אחרים וכי היכי דהתם יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אף ששתקה הכא נמי יכולה לומר אין שקלי ודבעלים שקלתיה ושליחותיה דבעלים קא עבדינא ובזה כולי עלמא מודו דבכל מקום אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בשלמא אם היתה מבקשה ממנו דבר שאין לה שייכות בזה החפץ והוא השיב לה בתחילה הרי את מקודשת בזה י"ל דסבר הרא"ש דהוי קדושין משום דמסתמא לא נתנה לה בתורת מתנה דהי' לה למחות אבל בדבר שיש לה שייכות כנדון דידן שביקשה ממנו בשליחות אביו ואמו תוכל לומר אף ששתקה אין שקלי ודבעלים שקלתי כעובדא דזבנ' וורשכא כי היכי דבעלים גופייהו היו יכולים לומר כן שלוחם נמי דשליח של אדם כמותו ויש אומדנא דמוכח שהעד הראשון העיד שהיא חטפה מידו בחזקה וזה ראיה גדולה שכוונתה שתתן לו בלבד ולא תשחק עמה בדברים רק תתן וכמו שמפרש הרב הב"י בס"ס כ"ט שרצונה לומר תן לי בלבד ולא תשחק בי בדבר אחר ולא נתרצית בקדושין ה"נ דכוותי' והרבה נשים העידו שעשתה שליחות הבעלים שהשכינה הטבעת ליקח מיני רפואות לבעל הבית

ויש שהיו רוצי' לומר דאף אם הי' בודאי משכון אצל אביו מקודשת משום דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ורשות ביד בנו לעשות במשכון כמו שיש ביד אביו אבל זה הבל דהא טעמא דמקדש במשכון של אחרים מקודשת משום שהוא מקנה החוב שיש לו על המשכון אבל בנו אף שרשות בידו ליקח המשכון תחת רשותו ולא חשיב פשיעה לגבי אביו מ"מ אין לו שיעבוד על זה המשכון והוי כמו שמקדש בפקדון של אחרים שהופקד תחת ידו ואין לומר דמ"מ תהי' מקודשת מספק כמו שמקדש בדבר השאול לו דהוי ספק מקודשת א"כ המקדש בדבר המופקד אצלו נמי מקודשת מספק ולא דמי לגזל של אחרים שאינה מקודשת שבאיסור בא לידו אבל בפקדון שבהיתר בא לידו לכך עכ"פ הוי ספק מקודשת אבל איברא גם זה אינו דהא ע"כ התוס' דחקו לתרץ הך בריית' דקתני המקדש במשכון של אחרים מקודשת אם מיירי אף בשעת הלואה ואי ס"ד דכל שומר משום דכיון דבהתירא אתי לידו מקודשת א"כ תיפוק לי' דבשעת הלואה עכ"פ שומר הוי והוי קדושין וכן מוכח בגיטין דף ל"ז ע"א תוס' ד"ה שאני משכון כתבו דהך דקדושין מיירי דווקא שלא בשעת הלואה ומייתו ראייה מפרק האומנים משמע דלא מהני דרבי יצחק להתחייב באונסין ולא חשיב אלא כשומר אלמא לא חשיב כשלו לגמרי א"כ מאיזה טעם נחשב כשומר שכר אם לא משום דנהנה דקני לי' לקנות האשה וא"כ בשעת הלואה אינו יכול לקדש בו את האשה עכ"ל הרי