פנים מאירות חלק א ק

וא"כ איך עלה על דעת רב שר שלום לומר כן אלא ע"כ כדאמרן ולמד רב שר שלום דכל שבועה שנתחייב מלוה ע"י טענת ברי פשיטא דאין יכול להוריש ממון כזה לבניו ואף שאנן לא קיימא לן בהא כרב שר שלום אלא כהרי"ף משום כיון דקילא שבועה זו שאין פותחין בה לא הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל שבועת המשנה שפותחין בה ובא ע"י טענות ברי דעת הרא"ש שאפי' גבי לוה עצמו אין יורשי המלוה נשבעי' ונוטלים. והאמת יורה דרכו שלדעת הרא"ש בפסקיו ובתשובותיו בחדא שיטה קיימא דסבירא ליה דאפילו נגד לקוחות שפותחין בשבועה זו לישבע אפילו בטענות ספק דטוענין ללוקח דילמא אי היה הלוה כאן הי' טוען פרוע הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לגבות אפילו מלוקח אלא היכא שהלוה מודה למלוה שאז אינו חייב מלוה לישבע אלא בשביל דנפישי רמאי בזה פסק כיון דאם היו בני חורין אצל הלוה הי' גובה שלא בשבועה לא הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו וסבירא לי' להרא"ש כיון דאמרינן כגון מאי דאמר רב פפא ולא אמרו סתם כגון הני בבי דתני במתניתין ברישא אלא פשוט לו דכל הני דתני במתניתין שנתחייב שבועת המשנה ופותחין בשבועה זו דאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא נתמעט אלא הא דרב פפא פוגם שטרו ומת מלוה ואח"כ מת לוה ולא הי' טעין בחייו ששטר זה פרוע ואף שאנן טענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען מ"מ להפסיד ליתמי דמלוה לא טענינן להו ואוקמינן שטר אחזקי' שלא נפרע יותר אבל כל הנך דמתניתין דפותחין בשבועה וכבר נתחייב מלוה שבועה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו

והשפתי כהן הביא בס"ק י"ז דכתב הריטב"א בשם בעל העיטור ז"ל דדוקא דטענו אידך אמר לנו פרעתי הא לאו הכי לא טענינן להו שאין טוענין ליורש לחובתו של יורש זה עכ"ל זה אינו סתירה לדברי הרא"ש דבעל העיטור ס"ל דהוא הדין לאינך בבי דהסמ"ע הביא בשם בעל התרומות שער י"ד דצריכין לברר אי הא דאמרו בגמ' הבו דלא לוסיף עלה ואייתינן עלה הא דרב פפא הפוגם שטרו כו' אי אמרינן דווקא פוגם שטרו אפיקו מדין דאין אדם מוריש כו' או דילמא ה"ה לאינך שנשנו במשנתינו וחדא מנייהו נקט ומסיק דבעל העיטור כתב דה"ה לאינך א"כ הוכרח לפרש דדוקא שטענו אמר לנו אבא שהוא פרוע בזה אינם גובים אלא בשבועה ודוקא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה תחילה אין אדם מוריש כו' וממעטינן פוגם שטרו דלא הוי בכלל אין אדם מוריש אלא הוי בכלל יתומים מן היתומים דאין נפרעין אלא בשבועה וע"כ דומי' דמתניתין דאפילו טועני' אמר לנו אבא פרעתי בפוגם שטרו הוי בכלל הבו דלא לוסיף א"כ ע"כ ה"ה אינך דתני במתניתין דאין סברא לחלק בינייהו אבל בפסקי הרא"ש ובתשבותיו כבר הוכחנו ובררנו דברינו כשמש דכל שבועות המשנה שנתחייב מלוה כיון שפותחין בשבועה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא דן הרא"ש אלא במאי דלא נזכר במשנתינו כגון לוקח ש"ח וכן חשוד ומסיק דכל שבא לפרוע מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל זולת שבועה שלא תיקנו חכמי המשנה אלא שנשבע מפני איזה חשש רמאות בשבועה כזו לא מפסדינן ליתמי ולא הוי בכלל אין אדם מוריש ורבינו הטור שכתב בקיצור פסקי הרא"ש בסי' י"ב על מתניתין הפוגמת כתובתה כו' ואם מתו יורשיהם נשבעין שבועת היורשים וזה שלא כדברי הרא"ש בתשובותיו וכבר כתבתי שאין שום הוכחה מדברי הרא"ש ואי משום דלא הביא הרא"ש הא דמקשי כגון מאי אלא גרס הבו דלא להוסיף עלה דאמר רב פפא מזה אינו ראי' כלל דידוע דהרי"ף והרא"ש לא כתבו חיבורם דרך קושיא ופירוקא רק כתבו דרך קצרה מאי דאיתמר עלה דמתניתין בדרך קצרה

ולפי מה שכתבתי ניחא נמי מה שהניח הסמ"ע בצ"ע על מהררי"ו וז"ל שרי"ו נתיב כ"ו כתב בשם הרמב"ם דיורשי המלוה יכולין להוציא מלקוחות דלוה ואין זה בכלל אין אדם מוריש כו' וכתב ע"ז ז"ל ודוקא שלא עמד בדין המלוה בחייו עם הלוקחים ולא נתחייב בשבועה קודם שמת וכן הסכימו גדולי אחרונים ז"ל עכ"ל וכתב הסמ"ע וז"ל הרי לפנינו דחילוק בין עמד בדין ונתחייב שבועה או לא ולא חש למשמעות הגמ' הנ"ל דמשמע מיני' דאין לחלק בו ועוד הקשה למה כתב האי חילוקא בעמד בדין או לא אכשבאין להוציא מלקוחות דלוה ולא כתבו ג"כ אאינך אעד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו וצ"ע עכ"ל הסמ"ע ואני אומר שדברי מהרי"ו ברירין בטעמן דהא כתב זה בשם הרמב"ן דהא כתב הב"י בשם תשובת הר"ן שאם בא ליפרע מלקוחות דדוקא ביתומים הוא דאמרי הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסיו לאחרים לא קרינן בי' נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסים בני חורין ומסיים וכן כתב הרמב"ן ז"ל והם דברי הרא"ש בכלל פ"ו סי' י"ב דכל היכא דהלוה מודה שחייב לו ואלו היו לו נכסים בני חורין הי' גובה ממנו וא"כ השבועה נגד הלקוחות אינו אלא מפני חשש רמאות לא הוי בכלל מחויב לישבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דמעולם לא מתחייב לישבע שבועת המשנה וקיל' שבועה זו אבל היכא שעמד בדין עם הלוקח ונתחייב בשבועה זו קודם שמת אמרינן שפיר אין אדם מוריש שבועה לבניו כדס"ד דרבי אמי דמחלק בין עמד בדין ונתחייב שבועה ובין לא עמד בדין ואע"ג דדחי רב נחמן אטו בי דינא מחייבי שבועה מעידנא דשכיב לוה נתחייב שבועה מלוה ללוה היינו בשבועת המשנה מה שמחויב לישבע נגד הלוקח דטענינן דילמא אי הוי לוה קמן הוי טעין פרוע או הי' טעין אישתבע לי וכיון דחייבוהו חכמי המשנה שבועה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל מה דלא חייבוהו חכמי המשנה אלא דאנן מחייבי' לישבע בשביל דחיישינן לקנוניא ונפישי רמאי בזה שפיר מחלקינן בין עמד בדין ונתחייב שבועה ובין לא עמד בדין ולכך לא חש למשמעות הגמ' ואדרבה סייעתא גדולה יש לסברתו מהש"ס כפי דס"ד דלא אידחי אלא היכא שמת לוה ונתחייב שבועה המשנה מעידנא דשכיב לוה אבל היכא שלא נתחייב שבועה המשנה בשעת מיתת הלוה לא אידחי סברת רב אמי כלל ולכך לא כתב הך חילוקא אאינך אעד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו דהתם אף דלא עמד בדין כיון שהוא טוען פרוע בעד אחד ובפוגם שטרו ונפרע שלא בפניו מיד נתחייב שבועה המשנה והוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו וזה ברור ובר מכל דין יש לחלק דהא דקאמר הש"ס אטו בי דינא מחייבי לי' שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה משום דגבי יתומים אף אם אינו טוען לישתבע לי רמו רבנן חכמי משנה עליה שבועה ולכך אינו מוריש משא"כ אם מת מלוה בחיי לוה דאז לא הי' חייב שבועה אלא בבי דינא אם הי' טוען לישתבע לי וכל זמן שלא טען בבי דינא לישתבע לי לא אחייב מלוה ללוה שבועה ולכך יורשיו נשבעי' שבועת היורשים ונוטלים וא"כ בפוגם שטרו ולוה טוען פרעתי אפי' אם לא טעין אישתבע לי רמו רבנן עליו שבועה וא"כ אפילו מת הלוה בחיי לוה דמעידנא דמת כבר נתחייב שבועה בלא בי דינא דזה כמו שבועת המשנה וכן הנפרע שלא בפניו אף אם מת מלוה בחיי לוה מיד נתחייב לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש כו' משא"כ בלקוחות דאם מת מלוה בחיי לוה י"ל דלא נתחייב לו שבועה עד דטעין לי' לוה אישתבע לי וכל זמן דלא טעין אי מצא בני חורין היה גובה בלא שבועה א"כ אין זה בכלל אין אדם מוריש אלא אם עמד בדין ונתחייב שבועה הוי שפיר בכלל אין אדם מוריש כו' ושפיר מחלק מהרי"ו דווקא גבי לקוחות ולא גבי עד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו ושפיר דייק מלישנא דהש"ס מדקאמר אטו בי דינא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה משמע דווקא היכא ששבועתו אינו תלוי בדעת ב"ד הוא דאמרינן אין אדם מוריש וכו' אבל אם השבועה תלוי בדעת הב"ד כגון גבי לקוחות דכל זמן שלא טען המלוה אישתבע לי לא הי' מחייב שבועה ואם הי' מוצא בני חורין הי' נוטלן בלא שבועה ולא הי' מחויב המלוה לישבע עד דטענו בב"ד או שתבעו ללקוחות ופסקו הב"ד שבועה הוי שפיר בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו וק"ל והארכתי בכתבי לישב גם דעת הש"ע שלא יסתרו דבריו מס"ס פ"ד לסי' ק"ח ונשאתי ונתתי עם חתן דודתי החכם השלם המופלא מהור"ר שמואל רב"ד מק"ק מעזריטש דליטא והודאתי לדבריו שאי אפשר בשום ענין לישב דברי הש"ע וכבר כתב דודי הש"ך ויותר נכון שישארו דברי המחבר בקושיא משנמציא סברות זרות שאינן אליבא דהילכתא

עוד ראיתי להזכיר ולפרש דברי הסמ"ע שכתב רמ"א סוף סי' י"א על הא דאין אדם מוריש כתב רמ"א בהגה וז"ל ואפילו נשבע המלוה כבר לא מהני אם יש לחוש שנפרע אחר השבועה עכ"ל וכתב הסמ"ע ס"ק ל"ז וז"ל ואפי' נשבע המלוה כבר לא מהני כו' פי' שנשבע המלוה בחיי לוה ללוה שלא נפרע ואח"כ מת לוה בחיי מלוה דלא הי' יכול המלוה לגבות אותו הממון שכבר נשבע עליו ללוה מיורשי הלוה בלא שבועה מפני שהב"ד היו טוענים עבור יורשי הלוה שמא אחר השבועה פרע לך מ"ה כשמת המלוה אין יורשיו נשבעים ונוטלין עכ"ל והוא מתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ג' שהבאתי לעיל והוכרח הסמ"ע לפרש כן שלא תפרש דברי רמ"א אפילו במת מלוה בחיי הלוה ונשבעו היורשי' שבועה שלא פקדנו ומתו והי' לחוש שנפרע אחר השבועה קמ"ל דלזה לא חיישינן דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי וכן הביא הב"י בטור א"ה סי' צ"ו בהדי' תשובת הרשב"א בסי' א' ופ"ט אלמנה שתבעה כתובה כבר ונשבעה ולא הספיקוהו להגבותה עד שמתה ויורשי הבעל טועני' כבר גבתה בב"ד אחר שנשבעת והשיב הדין עם יורשי אלמנה שהרי שטר כתובתה בידה ומצי למימר שטרך בידי מאי בעי עב"ל ולכך כתב דווקא לגבי יורשי הלוה שמת תחילה אע"פ שנשבע המלוה בחיי לוה מ"מ כיון שמחויב הי' לישבע נגד יורשי הלוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים והתם לא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי דטוענין ליתמי מש"ה הוי מחויב שבועה וכתבתי זה שלא תלמוד מהגה זו בפוגם שטרו ונשבע המלוה ואח"ז טוען הלוה שפרעו שוב אינו מחויב לישבע שבועת המשנה ודו"ק

ועוד ראיתי להזכיר מה שכתב הרא"ש דיש מביאין ראי' דחשוד על השבועה אינו גובה מיתומים משום דרב לא גבי כתוב' לארמלתא שהיתה חשודה בעיניו נראה לפי מה שחילקו הש"ך והסמ"ע בחו"מ סי' פ"ב סי' ח' דהכא הכריע בש"ע דמלוה החשוד נוטל בלא שבועה ובא"ה פסק באלמנה החשודה שכנגדה נשבע ונפטר ותירץ הסמ"ע דשאני אלמנה דחיישינן לצררי יותר שיש לה משל בעלה בידה והש"ך תירץ דכתובה היא מדרבנן משא"כ בשטר אמרינן אוקמי' אדאורייתא ולפי סברות אלו א"כ אין ראי' שהחשוד אינו גובה מיורשי' דילמא כתובה שאני אבל בשאר שטר והמלוה חשוד גובה המלוה מיורשי הלוה דהוי בכלל