אוצרות יוסף יורה דעה ט

גם חבירו בעצמו הי' יכול לעשות ומשא"כ בזא"י וזא"י אז כ"א מהם עשה שאין לך לומר שלא עשה רק בסיוע חבירו דהא חבירו ג"כ לא הי' יכול לעשות בעצמו ונמצא איפוא ששניהם עשו היינו חבירו עמו והוא עם חבירו ואף שנעשה רק מלאכה אחת מ"מ שניהם עשאוה הוא וחבירו ולכן שניהם חייבין ומשא"כ לגבי חימוץ אין דנין על המחמץ אם חימץ רק דנין על הנחמץ ממי נחמץ אם מן האיסור ואסור או מן ההיתר ושרי וע"כ בזה איפכא הוא דביש בכ"א הרי נחמץ מן האיסור שהרי הי' בכח האיסור לבד לחמץ ואין כאן זוז"ג [ואם דנחמץ גם מן ההיתר מ"מ אין זה מתיר מה שנאסר ע"י האיסור] ומשא"כ באין בכ"א כדי לחמץ א"א לך לומר דנחמץ מן האיסור דהא לא הי' בכח האיסור לחמץ ונמצא דנחמץ רק מכת שניהם וזהו רק זוז"ג ושרי ואם דגם סברת חילוק זה צריכה עדיין בירור יותר מ"מ האמת כך דהחילוק רק בין אם דנין על העושה אם עשה לבין אם דנין על הנעשה ממי נעשה] וע"כ כאן לענין שחיטה נמי דאין דנין על השוחטים רק על השחיטה היינו על הבהמה הנשחטת ממי נשחטה אם מעכו"ם או מהשוחט לשם דבר פסול ואסור או נשחטה מהישראל כו' ומותרת ולכן ג"כ איירי שפיר כאן ולהלן בז"י וז"י ושפיר להלן הרי נשחט גם ע"י השוחט לשם דבר פסו ונמצא שנשחט גם לשם פסול ופסול ומשא"כ בישראל ועכו"ם דהעכו"ם פוסל רק מפאת שאינו שחיטה וא"כ מה בכך הרי נשחט גם ע"י ישראל ודל שחיטת העכו"ם מהכא ושפיר כשר דהא נשחט ע"י ישראל ולפי"ז אם ישחטו שנים בזא"י וזא"י יהי' איפכא דלהלן יוכשר כיון דלא נשחט ע"י הפסול לבד רק ע"י שניהם יחד כמו בזוז"ג ולכן מחשבת הפסול לשם דבר פסול לא מעלה ולא מוריד דהא אין נעשה על ידו לבד כ"א בצירוף האחר ולא נעשה הנשחט זבחי מתים וכאן בישראל ועכו"ם יופסל דא"א לך לומר דנשחט ע"י הישראל לבד דהא הישראל לא יכל לשחוט לבדו ונשחט רק ע"י שניהם יחד וא"כ הא אין כאן שחיטת ישראל ואינה שחיטה וכנ"ל ובאתי רק להעיר, והיכא דזה יכול וזה אינו יכול פשוט דמתייחס בכל מקום הן להלן והן כאן רק אחר היכול דהב' הוא רק מסייע ואין בו ממש כמו דקיי"ל כן לענין שבת וגם כאן נ' פשוט דהוא כן

יז) בסי' ד' בט"ו סק"ב א"כ הא דלא אמרו כאן היתר היינו משום כבודו דרשב"ג ע"כ סגי בזה שאין להתירו באכילה אבל בהנאה שרי כו' עכ"ל, ואינו מובן דמה חילוק בין אכילה להנאה הרי גם הנאת זבחי מתים אסורה מה"ת כמו אכילה ואם נהנין הרי זה נגד כבודו דרשב"ג כמו אכילה וי"ל דהעניין כמבואר בפנ"י פסחים י"א ב' אהך דר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש כו' וז"ל ותולין כל חמש כו' פירש"י דהיינו שאינו אוכל אבל מאכיל לבהמתו וקשיא לי כיון דטעמא דר"י משום טעות א"כ מה איכא בין איסור אכילה לאיסור הנאה הא תרוייהו אסורין מדאורייתא כו' ויש ליישב דנהי דר"י סבר דאדם טועה ב' שעות לאו דרובא דאינשי טעו אלא מיעוטא או מיעוטא דמיעוטא חיישינן לטעות נמצא דלפי"ז לא רצו חכמים להחמיר בכה"ג אלא לענין אכילה דהוי כלכתחלה משא"כ לענין איסור הנאה לא החמירו כל כך כיון דאיכא פסידא עכ"ל והיינו דהחמירו לחוש למיעוט רק לאכילה דאינו נפסד לגמרי דיכול להאכילו לבהמתו ולמוכרו לעכו"ם ומשא"כ לאסור גם בהנאה דיהי' נפסד לגמרי לא חשו למיעוטא וכך כאן כיון דחכמים פליגי ארשב"ג ויחיד ורבים הלכה כרבים ורק דמשום כבודו דרשב"ג באו לחוש לסברתו אף דהוא מיעוט ורבים פליגי עלי' לכן ג"כ חיישי' רק לאכילה אבל לא להפסיד לגמרי לאסור אף בהנאה דוגמת הך דפסחים [ובלאה"נ י"ל גם בפשיטות דבאו לחוש לכבודו רק לאסור באכילה דהוא הפסד מועט אבל