אוצרות יוסף יורה דעה י

לאסור גם בהנאה דהוא הפסד גמור לא רצו להפסיד ממון ישראל הפסד גמור אף משום כבודו דרשב"ג] ועוי"ל דהענין כמבואר בט"ז לקמן סי' ה' סק"ה ע"ש מש"ש ומו"ח ז"ל חולק ע"ז דכולה גזיר' דרבנן היא משום מראית עין דנראה כשוחט קדשים בחוץ, והכי דייק לישנא דפוסקים בזה שכתבו פסולה משמע אין איסור הנאה כו' עכ"ל ע"ש וק' ג"כ דנהי דהאיסור משום מראית העין מ"מ ראוי ג"כ שיאסר גם בהנאה דהא המראית עין הוא שיסבור הרואה דהוא קדשים שנשחטו בחוץ והרי קדשים שנשחטו בחוץ גם בהנאה אסורין מה"ת, וצריך לומר בהכרח דהנאה שמאכיל לבהמתו או מוכרו לא מיפרסמא מילתא כל כך ואין כאן חשש לפני הרואה כל כך כמו באכילה שאוכלו בעצמו [דאז הקפידא גדולה יותר לפני הרואה שראה ששחט לשם עולה ואח"כ אוכלו] וא"כ כיון דהנאה אין בו ענין גילוי כ"כ לפני רואים כמו אכילה לכן ממילא הרי אין בה משום כבודו דרשב"ג ג"כ כל כך כמו באכילה כיון דאינה נגלית לרואים כ"כ דכל ענין הכבוד הוא רק לפני הרואים דמתבזה כבודו ע"י שרואים דעבדינן דלא כוותי' ולכן שפיר בהנאה לית לן בה משום כבודו כו' ודו"ק, ועוד נ' דהיא הנותנת דכיון דבזבחי מתים הא אין חילוק בין אכילה להנאה דגם ההנאה אסורה מה"ת כמו אכילה א"כ כיון דאסרנו האכילה ויראה הרואה שאין אוכל אותו א"כ הרי הוא רואה דחייש לסברת רשב"ג דהוא זבחי מתים וא"כ הרואה עצמו שיראה שמוכרו לעכו"ם או מאכילו לכלבו הרי לא יאמר דהוא משום דלא חייש לדרשב"ג דא"כ הא הי' לו לאוכלו בעצמו וכיון דאין אוכלו בעצמו א"כ הרי רואה דחייש לדרשב"ג דס"ל דהוא זבחי מתים וא"כ כיון דחייש לדרשב"ג, א"כ הא גם למוכרו כו' לא הי' לו דהא זבחי מתים המכיר' אסורה מה"ת כמו האכילה וא"כ הרי א"א להרואה לתלות הדבר רק בטעות דבעל הבהמה הזו טועה ואין יודע הדין וסובר דזבחי מתים רק באכילה אסורה אבל בהנאה לא אסירא ודו"ק היטב מאוד וא"כ מה שיתלה אותו בטעות בעל הבהמה דסבור דזבחי מתים מותר בהנאה בזה הא תו אין פגם עוד בכבודו דרשב"ג וכיון דאין פגם בכבודו דרשב"ג תו הא שרי שפיר כיון דבעצם הא קיי"ל כרבנן ורק משום כבודו דרשב"ג הוא דחשו וא"כ בזה שאין בו עוד משום כבודו שפיר שרי ודו"ק היטב

יח) שם בט"ז סק"ד כתב הר"ן כו' ותימא על הב"י ורמ"א שלא הביאו כו' וע' בנקה"כ דהשיב דהביאוהו בב"י וד"מ ע"ש, ומה אעשה ולא זכיתי בעניי להבין בזה אפי' פירוש המלות של הט"ז והש"ך הנ"ל דמה דנו בזה במה שלא הביאו המחבר ורמ"א סברת הר"ן הא וודאי דסברת הר"ן לא שייכא רק אי אמרי' דהשוחט את של חבירו לשם עכו"ם כיוון באמת לשם עכו"ם ורק ההיתר מפאת דאין כח לאדם לאסור את שאינו שלו ע"י מחשבתו ובזה הוא דשייך לומר דרק במה שא"צ למעשהו הוא א בכחו לאסור ומשא"כ לענין היתר אכילה דעל כרחך צריך לבא למעשהו דאל"כ הא ה"ל נבילה ובלא"ה אסורה וכיון דאתה צריך לבא למעשהו ממילא גם בכחו לאסור ומשא"כ לפי המבואר בש"ע כאן בטעם ההיתר מפאת שוודאי לא כיוון אלא לצערו וא"כ הא אמרינן דלא כיוון כלל לשם עכו"ם ורק בפיו הוא שאמר כך לצער בזה את חבירו אבל בלבו לא כיוון כלל לזה ואין כאן שחיטה לעכו"ם כלל א"כ מדוע תיאסר באכילה הרי שחיטת ישראל כשירה היא ככל שאר שחיטה וא"כ איך הי' אפשר להמחבר ורמ"א כאן להביא לסברת הר"ן והוא פליאה עצומה

יט) שם בט"ז ומו"ח ז"ל הקשה על הר"ן בזה כו'. ואגב חורפי' לא עיין בזה כו' ובנקה"כ השיב ע"ז דכוונת הב"ח דהוי כשחיטת עכו"ם וא"כ