אוצרות יוסף יורה דעה עב

הרמ"א וסוברים דגם באיסור דרבנן חיישי' למראית העין היינו רק בסתמא אבל כאן דמבואר זה בגמ' דחשו רק באכילה ולא בהנאה מדתני שחיטתו פסולה ופסול שחיטה עניינו רק איסור אכילה כמו אילו לא שחט דרק אסור באכילה וכך כל ל' שחיטתו פסולה עניינו רק דאסור באכילה ולא הועילה לו שחיטתו דעניינה להתיר האכילה וא"כ אחרי דבפירוש אסרו כאן רק האכילה ולא ההנאה אלא דק' ע"ו דמה טעם לחלק בין אכילה להנאה הא איסור הנאת שחוטי חוץ כאיסור אכילה דידהו וע"ז שפיר תירצנו דהא יש חילוק דהאכילה אסורה מה"ת וההנאה אין אסורה מה"ת ולא רצו חכמים באיסור זה לחוש למראית עין רק בדאוריתא ולא בדרבנן ואין מדמין גזירות חכמים זו לזו וכל הקושי' רק מה טעם החילוק כו' והרי שפיר יש חילוק אחרי דזה דאוריתא וזה דרבנן וז"פ

עוי"ל עפיד"ז דאפי' אי חשנב"ע בהנאה נמי אסורים מה"ת נמי ניחא וזה דאחרי שאסרו חכמים באכילה באם שחט לשם קדשים א"כ תו הא לא שכיח וודאי שיעשה כן שלא יבא לאסור בהמתו [וא"ל דאחרי דהאכילה אסורה רק משום מראית עין שהרואה יאמר שאוכל קדשים שנשחטו בחוץ והרי גם השחיטה עצמה יש בה מראית עין זה שהרואה יאמר ששוחט קדשים בחוץ וא"כ אם שוחט ואין חושש למראית עין גם למראית עין דאכילה לא יחוש דז"א דמראית עין דשחיטה דלא אסרוהו להדיא רק אסור ממילא משום מראית עין האי גברא אינו חושש לאיסור מראית העין ומשא"כ איסור אכילת הבהמה דאסרו חכמים האכילה להדיא דאמרו דשחיטתו פסולה ואסורה באכילה לכן אין עוד נפקותא בטעם מה שאסרו חכמים רק האכילה עצמותה איסור דהא אסרוה חכמים ולא נעשה אדם זה חשוד לאכול מה שאסרוהו חכמים לאכול דאמראית עין הוא דעבר אבל לא אאיסור דרבנן עצמותי דחמור ממראית עין כמבואר בכמה דוכתי ועוד דאיסור אכילה חמור לי' טפי משחיטה כיון שבא האיסור לתוך פיו ומעיו דמה"ט לא אמרי' בי' השתא בהמתן כו' כמ"ש התוס' בכמה דוכתי, וכן בש"ס כריתות ט"ו ב' מה ראי' לשוחט מאוכל מה לאוכל שכן נהנה ע"ש דמבואר דאיסור אכילה חמור טפי מאיסור שחיטה בחוץ מפאת דאכילה הוא הנאה באיסור עש"ה, ועוד דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ואם הבהמה נאסרת באכילה מדרבנן עכ"פ אחרים הא לא יאכלוה וממילא גם הוא לא יעשה כן שלא ירצה להפחית שיווי בהמתו למכירה וכ"ז פשוט] וע"כ תו א"צ לאסור עוד ההנאה כיון דהוא מילתא דלא שכיחא שישחוט לשם קדשים ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן ואך אילו הי' איסור שחוטי חוץ מטעם הקדש והקדש הא הנאתו ואכילתו איסור אחד דהכל אסור רק מפאת הנאה כמבואר בפיה"מ להרמב"ם בהנקודה נפלאה וע"כ אם מתחילין לאסור לא שייך לאסור האכילה לבד לעשותו עי"כ מילתא דלא שכיחא דמה טעם לחלק בין האכילה להנאה הא הכל רק איסור אחד דאסור ליהנות מקדשים ואם אוסרין ממילא ההכרח לאסור הכל ואך לפי מה שכתבנו דהאיסור רק מפאת הלימוד מחשנב"ע ושם הא הם ב' איסורים שונים האכילה וההנאה דהאכילה נלמדת מכי ירחק וגו' וזבחת ואכלת וההנאה נלמדת מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך כו' ואי אתה משליך חשנב"ע וא"כ עניין הקושי' איפוא דהי' ראוי לאסור בב' האיסורים אלו משום מראית עין וע"ז הרי שפיר נכון התי' דאחרי דאסרי' האכילה הא נעשה עי"ז מילתא דלא שכיחא וא"צ לאסור עוד ההנאה משום מראית עין דאיסור ההנאה הכתוב במקרא אחר וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד: