אוצרות יוסף יורה דעה סז

בשפע מהני להתיר גוף איסור אין מבטלין כו' וצ"ע הבנת הדבר

פח) בעניין אחזוקי איסורא לא מחזקינן, הארכתי כבר וע"ע ברמ"א סי' ק"ד סעי' ב' מש"ש ולא מחזקינן איסור שמא הי' השומן רך כו' ע"ש דהתחלת דבריו משמעין מפאת אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכיון דעתה הוא קשה אין להחזיק איסור דכשנפל הי' רך ואילו סיום דבריו דמתיר רק מפאת ס"ס עש"ה וכבר הבאתי כזה הש"ך

פט) ע' לעיל אות פ"ד דהקשיתי אסברת מהרש"ל דבעי' טעם בשר לעניין בב"ח משא"כ לעניין בשר מן החי והקשיתי מהך דחולין גדי להוציא את הדם דל"ל קרא הא דם אין לו טעם בשר וכמ"ש למעלה נתיישבתי דאדרבה מכאן יש ראי' למהרש"ל דבאמת הא ק' דעל כרחך סוגי' דחולין הנ"ל הא סוברת דדם הוא בכלל בשר דהא בחולין שם גדי מיותר הוא דקדריש ומשמע דאילו הי' נאמר רק פעם אחד גדי הי' דם בכלל וא"כ על כרחך דס"ל דדם הוא בכלל בשר דיש ספק בזה בכמה דוכתי כמ"ש התוס' בכ"ד וסוגי' זו על כרחך ס"ל דהוא בכלל בשר וכנ"ל [ותיבת גדי הוא כתיבת בשר רק דדיבר בהווה וכמ"ש כבר] וא"כ תו הא ק' להיפוך דאיך אימעוט דם מיתורא דגדי הא גם דם הוא גדי ומה משמעות יש כאן למעט ועל כרחך דכוונת הדרש הוא כך דהייתור מורה דבעי' בדקדוק יותר עניין גדי ולא סגי בשם גדי לבד רק בעי' גם טעם גדי והוא כמו אם אינו עניין דאא"ע לגדי תנהו עניין לטעם גדי היינו טעם בשר וע"כ שפיר נתמעט דם דאף דהוא בשר מ"מ הא אין לו טעם בשר [מדאוסר בבשר מבשא"מ מדאוריתא בנו"ט וכמ"ש כבר] וזהו עניין הדרש גדי להוציא את הדם וא"כ הא נשמע מכאן דיתורא דגדי מוציא את שהוא בשר ואין לו טעם בשר דאינו איסור בבב"ח וזהו רק בבב"ח דאיכא יתורא דגדי ומשא"כ לעניין בשר מן החי דליכא חיבת בשר מיותרת וכתי' רק חד זימנא בשר לכן בעי' שפיר רק שם בשר לחוד ולא שיהי' לו גם טעם בשר וע"כ שפיר כ' המהרש"ל דביצה כו' חשיבה בשר רק שאין לה טעם בשר וע"כ לגבי בב"ח אין בה איסור משא"כ לעניין בשר מן החי שפיר יש בה איסור בשר מן החי ודו"ק היטיב כי נכון הוא בס"ד

צ) בעניין אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ע"ע ש"ע סי' ק"ז סעי' א' בהג"ה מש"ש דלא מחזקינן איסור לומר דנשאר האיסור בלא ס' וע"ש בט"ז וש"ך

צא) סי' ק"י בש"ך סקי"ח בשם הרוקח דלקחו קטן דינו כלקחו מעכו"ם ע"ש וכבר הבאתי בחידושי במ"א דברי הרבינו מנוח על הרמב"ם ה' חמץ ומצה בהך דט' ציבורים כו' דלא כ' כן רק כ' דתלוי באם הוא קטן שיש בו דעת לישאל דאז הוי כפירש בפנינו וחשוב קבוע ואם אין בו דעת לישאל חשוב פירש ע"ש והיינו דמדמי לי' לדין ספק טומאה דיש חילוק בקטן בין יש בו דעת לישאל כו' דגם בטומאה הא אין הקטן צריך לשאול אפי' יש בו דעת לזה דהא אין מוזהר על הטומאה וא"כ מה מהני דעתו ועל כרחך דאמרי' דאם יש בו דעת לישאל יש לנו לדון על הדבר כיון דיש שם דעת קטן שיכול לשאול אף שא"צ לשאול ולנו הרי יש לדון דהא יש נפקותא לנו אם יגע הקטן בטהרות מה יהי' דינם וכמובן וע"כ חשיבא שפיר דעתו לעשות טומאה כיון דיש לדון עפ"י דעתו וכך כאן כיון דיש בו דעת לישאל ויש לנו לדון על פי שאלתו תו הוי כפירש בפנינו דזהו כל הטעם בפירש בפנינו דכיון דנודע בשעת פרישה והי' לדון מיד על הדבר הוי כלקח בידים ורק בנמצא דלא דננו תחלה על הדבר דהא לא נודע כלל לאדם ועתה שנודע ודנין הרי כבר הוא פירש ולכן אינו קבוע וא"כ גם בפירש ע"י קטן שיש בו דעת