אוצרות יוסף יורה דעה כ

דעדיין ראוי לזריקה ג"כ יש לפקפק בו די"ל דאף דראוי מ"מ מוכחא מילתא דאין מקבלו לזרוק דאילו קיבלו לזרוק הי' מקבלו בכלי שאין בו מים או הי' שופך המים תחלה מכלי זה דהי' מהדר להיות הדם נקי בלי תערובת מים דאין הדרך לזרוק מים לעכו"ם כיון דאין נזרק בפנים וע' אתוון דאורייתא כלל מ' דמה שנזרק בפנים בחג לא אהני בזה ע"ש בארוכה] ואולם הרי ל' הש"ע ואם יש בכלי מים שאז אין הדם ראוי לזריקה כו' וא"כ מבואר דכל הטעם מפאת שאין ראוי כו' ואילו הי' ראוי עדיין אסור באמת וכן מדכ' אח"ז וכן אם יש בכלי עפר מותר כו' משמע תיבת וכן דחד טעמא נינהו והיתר דעפר הוא ג"כ רק מפאת שאז אין הדם ראוי לזריקה וא"כ עדיין צריך לתת טעם בזה מדוע אינו ראוי וכנ"ל ובאתי רק להעיר

כז) שם בש"ך סק"ה כ' וצ"ל שמותר לשחוט ע"ג אחורי הכלי שיש לו תוך דלא מיחזי כמקבל דם לעכו"ם עכ"ל וגם בזה יל"ע דכל מילי דעכו"ם כעין פנים דיינינן להו והרי זה איבעי' דלא איפשיטא במנחות י"א א' אי הוי קבלה בכך בפנים ע"ש דאמר בעי מר בר ר' אשי הפכי' למנא ודבקי' לקומץ בארעיתא דמנא מאי כו' וברש"י בארעיתא דמנא כגון שהי' לכלי בית קיבול מאחוריו כמו שיש בקערות עכ"ל וא"כ אי בפנים הוי קבלה א"כ הא גם לעכו"ם מקבלין בכך וי"ל דכיון דכל האיסור רק מדרבנן משום מראית העין לכן כיון דהוא איבעי' דלא איפשיטא בהך דמנחות ע"ש לכן ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע"ע בזה בתוס' זבחים פ"ח א' ד"ה אלא בפנים דכתבו אהך דאמר שם דכלי שרת אין מקדשין אלא בפנים דהכוונה למעוטי חקק מושבו מבחוץ ונתן הקודש בתוכו ע"ש וצע"ק דהא זה איבעי' דלא איפשיטא בהך דמנחות אי מקדש בחקק בית מושב מאחוריו ויש לחלק בין אחורי כלי להך דמבחוץ דתוס' זבחים הנ"ל די"ל הכוונה דחקק המושב בדופן הכלי מבחוץ וזה גרע מאחוריו דבית קיבול דאחוריו אם מהפך הכלי ומקבל שם ה"ל שם תוכו ובית קיבולו הפנימיי נעשה אחוריו ומשא"כ בדופן הכלי אין דרך שיהי' בית קיבול ואין נעשה פנים ויש ליישב עוד בכמה גווני, ועוי"ל כוונת הש"ך כאן ג"כ כדרך שכתבנו באות הקדום דאף דהוי קבלה גם בתוך שבאחורי כלי מ"מ כיון דיש לו תוך גמור בעיקר הכלי וכל דרך קבלתו רק בתוך הגמור לכן אילו הי' מקבל לעכו"ם וודאי הי' מקבל ג"כ בתוך הגמור כדרכו ומדשבק לתוך הגמור ומקבל בתוך שבאחוריו לכן זהו הוכחה שאינו מקבל לעכו"ם ולית בי' משום מראית העין

כח) שם בהגהות הש"ע מקצת שוחטין נזהרין שלא לשחוט שום אווז בטבת ושבט אם לא שאוכלין מלבה משום שקבלה היא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בו אווז ימות השוחט אם לא אוכל ממנה עכ"ל ואין להקשות בזה דכל שעה יהיו מותרין לשחוט דבכל שעה ניזיל בתר רובא דאין זו היא השעה שמתים בה דז"א חדא דהשעה היא קבוע וה"ל כמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת דאסור לעשות רק כדי פרנסתו ולא אמרי' דבכל יום ניזיל בתר רובא דהוא מרוב הימים שהם חול ואינו שבת [וע' ירושלמי ריש כלל גדול ויחוש לכל הימים כו' וכבר הביאוהו האחרונים] ועוד דהא בס' סכנה לא אזלי' בתר רובא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ועוד דאם לא ינהיגו מנהג לאכול מן האווז כו' א"כ הרי יהיו כל השוחטים שוחטים בלי שיאכלו ממנה וא"כ א"א שבכל השוחטים בעולם השוחטים תמיד לא יארע אף אחד שלא ישחוט פעם באותה שעה וימות ונמצא דהויין להו שופכי דמים וודאין במיתתו של זה במה שלא הנהיגו מנהג לאכול מן האווז דאז לא הי' זה מת וא"ל דאולי שעה זו היא באחד השבתות שבטבת ושבט דאין אז זמן שחיטה