אוצרות יוסף יורה דעה יג

ע"ז בטרם יחשוד ואין לנו לאסור בזה בהמת ראובן באכילה אם שחטה שמעון לשם עולה מפני הרואה והגע עצמך אם שחט ראובן בהמת שמעון לשם עולה אם יראה הרואה זה אח"כ כי שמעון אוכלה מדוע יש לו לתלות דהבהמה ש ראובן ושמעון אוכלה באיסור והלא יש לו לתלות גם להיפוך כי היא של שמעון האוכלה והקדש ראובן לא חל ושמעון האוכל בהיתר אוכל ועכ"פ יש לו להתוודע ע"ז של מי הוא בטרם יחשוד את שמעון וע"כ אם אין הרואה נכנס בספק זה רק סובר דהיא של ראובן וחושד את שמעון כו' הוא רק שטות וחסרון דעת מאת הרואה ואין לנו לחוש לשטות של הרואה שיחשוד בשטות ורק במקום שיש לו לחשוד באמת ע"י דבר המטעהו דהיינו במקום שענין ההיתר נעלם באמת כשוחט בהמת עצמו לשם עולה והי' בלבו לשחוק דאין אל הרואה לידע מה שבלבו וכן חלב שקדים שדומה במראיתה לחלב בהמה והמראה מטעהו ולית לי' לרואה לאסוקי אדעתי' דהיא חלב שקדים אז הוא דחיישי' למראית העין ואסור לו לאדם להביא עצמו לידי חשד ומשא"כ במקום שהחשד הוא רק מפאת טעות הרואה במקום שאין לו לטעות כהך דשוחט את שאינו שלו לשם עולה דיודע דלגבי הקדש צריך שיהי' שלו וצריך להתוודע תחלה אם הית' של המקדיש ואית לי' שפיר לאסוקי אדעתי' זה בראותו אוכל מן הבהמה דלא הית' הבהמה של המקדיש ולא חל הקדישו ומפאת זה הוא שאוכל האוכל ולכן אם אין עושה א רק חושדו באיסור כל כה"ג לא איכפת לן פי' משום מראית העין כך נ' פשוט, ועוי"ל דכיון דלא מצינו בהדיא גזיר' בזה בשוחט בהמת חבירו לכן אין לנו לומר מעצמינו דגם זה בכלל הגזיר' כיון דיש לחלק ולומר דלא גזרו רק בבהמת עצמו ומשא"כ בבהמת חבורו מה פשע בעל הבהמה אם בא אדם ושחט בהמתו לשם עולה שתיאסר לו אכילתה [וע' כזה תוס' יבמות צ' א' ד"ה אזיל בסה"ד] ואינו בדין שנאסור בזה דא"כ כל אדם יוכל לאסור בהמת חבירו עליו ע"י שיקדישה ותיתסר לו משום מראית העין ואף דיהי' המקדיש חייב לשלם מ"מ אכתי אינו בדין שיפסיד בעל הבהמה את בהמתו ויקח ממון דרוצה אדם בקב שלו כו' וע"כ כל כמה דלא מצינו בזה גזיר' בהדיא אין לנו לומר סתמא דגם בהמת אחר היא בכלל הגזיר' ופ' אהלות פי"ז מ"ג דהחורש את שאינו שלו אינו עושה בית הפרס ובר"ש דלדידי' קנסו רבנן בשדה שלו אבל כשחרש בתוך של חבירו לא קנסו רבנן למיהוי ארעא דחברי' בית הפרס עכ"ל ובלאה"נ י"ל דאפי' אי ענין בית הפרס כשאר גזירות ואינו ענין קנס מ"מ י"ל דלא רצו חכמים לאסור בזה בשל חבירו דלא פשע ואינו בדין שיוכל זה להפסיד קרקע חבירו לחבירו ע"י שיחרוש בה קבר שבתוכה ואף דבאיסור עצמיי דאורייתא לא שייך זה דהזורק בשר לתוך קדירת חלב של חבירו נאסרת ולא שייך לומר דאינו בדין כו' מ"מ בית הפרס דהוא רק חשש דרבנן לא רצו באיסור זה להפסיד לבעלים שלא פשעו בחרישה ונחרש שדהו ע"י אחר ולא גזרו בזה וכזה גם כא כיון דלא מצינו בהדיא שאסרו גם בשל אחר אין לנו להכניס גם של אחר בכלל הגזיר' [ואולם לכאורה יש לדקדק מהך דאהלות איפכא דמדהוצרך להתפרש דחורש את שאינו שלו אינו עושה כו' מכלל דבעלמא אין חילוק בין שלו לשל חבירו ואולם באמת זה רק כאשר הדבר שוה בשל אחר לשלו ומשא"כ כאן דבשל אחר צריך לחוש לטעות אחר שיטעה הרואה דהבהמה של המקדיש א"כ מניין לנו דחשו חכמים לטעות זה ואסרו עבורו הרי מצינו רק דשוחט לשם עולה הבהמה נאסרת והיינו בשוחט של עצמו דחשו שלא ידע הרואה מה שבלבו דבלבו לשם שחוק אבל בשל חבירו דצריך לחוש עוד לטעות אחר דלא יבא הרואה להתוודע הבהמה של מי