אוצרות יוסף יורה דעה קכו

עא) בט"ז סי' פ"ד סקכ"ג ע"ש סברת האומר דתולעים שבגבינה מותרים משום דאסור רק שורץ על הארץ ולכן בעי' גידולי קרקע וגבינה אינה גידולי קרקע וע"ש בט"ז דמדמה בשר בזה לגבינה עש"ה ולכאורה הי' אפשר לחלק דבשר חשוב גיד"ק למ"ד דבע"ח חשוב גיד"ק [לעניין מלאכות שבת] דבשר הוא גוף הבע"ח ומשא"כ גבינה הבאה מחלב הוא רק גידולי הבעל חי ויוצא ממנו ואינו גופו [וע' רש"י שבת צ"ה א' דיש מחייבין בחולב משום קוצר דחשוב עוקר דבר מגידולו ורש"י חולק שם ע"ז עש"ה ועכ"פ אין חלב גוף הבע"ח רק גידולו וכן בחולין קי"ד ב' נקרא החלב רק פרי של הבהמה עש"ה וע' מעילה י"ב ב'] וע"כ גידול של גידול לא חשוב עוד גידולי קרקע וצ"ל סברת הט"ז דבשר מת לא חשוב גיד"ק לכ"ע [וכמו שדנתי בזה בארוכה בחידושי על הל"ט מלאכות דאפי' למ"ד דבע"ח חשיב גיד"ק מ"מ בשר מת לא חשיב גיד"ק אף דהי' חי פעם ע"ש בארוכה] ושם איירי בבשר מת דכל האיסור רק בשעת הפרישה בקדירה דשורץ אז על הארץ ואז כבר הבשר מת, וגם בזה יש לדון דבפרישה הא נחשב שורץ על הארץ מפאת שנופל לארץ או לאויר הארץ דחשוב ג"כ כארץ ומה שמתירים בגבינה היינו דאף ששורץ על הארץ בעי' ג"כ שהתולע יהי' גידול של ארץ או של אילן ופרי דהוא גידולי קרקע עכ"פ וזה נתגדל בגבינה דאינו גידולי קרקע וא"כ תולע שבבשר דיוכל להיות דגדל בו מחיים הא הוא גידול של גידולי קרקע כיון דבע"ח חשוב גיד"ק ועתה ג"כ הרי פורש על הארץ ומדוע ישתרי, ואולם גם בתולע שבגבינה הא אפשר דהתולע נתהווה בגוף הבהמה ויצא עם החלב היוצא ממנה ונשאר בחיים בהעשות מהחלב גבינה והוא ג"כ גידול של בע"ח, ואולי א"א זה שיצא עם החלב מן הבע"ח או שישאר בחיים ולא יומחה בהעשות מן החלב גבינה ועל כרחך דנתהווה רק בגבינה עצמה ובאתי רק להעיר

עב) בט"ז סי' פ"ו סק"ח בשם המרדכי דתערובת [אפי' חד בחד] מיקרי איתחזיק איסורא ע"ש ול' זה לאו דווקא רק דאיקבע איסורא אבל חזקה אין כאן וע"ש דכ' דכיון דאיתחזיק כו' לכן גם באיסור דרבנן אסור וצ"ל דהא דאסור גם בהיות החתיכות של ב' בני אדם דאז ראוי לומר בכל אחד סד"ר לקולא כהך דשבת פ' במה מדליקין לעניין ס' עירוב דאמרי' סד"ר לקולא בתרי גברי אף דהוא תרתי דסתרי [וכך הוא באמת סברת הא"ז הובא בש"ך לקמן סי' ק"ט סק"ט דאיסור דרבנן שנתערב בחד בחד מותר לב' בני אדם ע"ש ואולם אנן לא קיי"ל כן כמבואר שם ע"ש] וצ"ל דרק בהך דשבת דהספק על האדם עצמו אם מותר לצאת ע"י העירוב לכן אין אדם זה תלוי באחר וכל אחד נידון כפי דינו דסד"ר לקולא ומשא"כ כאן דהספק על החתיכה אם היא ביצת נבילה ואין הדין מפאת שהיא של זה דייקא דביצת נבילה אסורה לכל כמו לזה וע"כ שפיר נידון רק כפי דין החתיכה בעצמה דדינה להחמיר הואיל והיא חד בחד וא"א להתיר שניהם דיהי' וודאי איסור וההכרח לאסור שניהם דהי מינייהו מפקית, ועוד יש חילוק דבהך דשבת הם ב' מעשים שזה אמר צא וערב עלי והניח העירוב ביום ונאכל עירובו ביה"ש כו' והי' אפשר שתארע מעשה זו ולא תארע האחרת וע"כ שפיר כ"א נידון כפי דינו להקל ומשא"כ כאן הוא מעשה אחת שהספק מפאת שנתערב באחר יכיון דידעי' דנתערב ממילא ההכרח לאסור שניהם דא"א להתיר שניהם וכנ"ל ויש לעיין עדיין אם אין קושי' מהך דיבמות כ"ד א' ואפי' שניהם כהנים ובאתי רק להעיר [וע"ע בזה בירושלמי ביצה פ"ק ה"א דאפי' למ"ד ספק הכן מותר ה"מ בפירות ספק נשרו מהיום ספק נשר מאתמול ומשא"כ בתערובת שפיר אסור