אוצר המלך פז

לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים (חולין דף קל"ג) כל השונה דתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן לרמרקוליס. שנאמר בצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. אין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה. אף על פי שחכם גדול הוא. וכל העם צריכין לו. אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב. שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרו חכמים (מו"ק דף י"ז) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו: עיין בלחם משנה דהקשה מדוע לא זכר רבינו החילוק דמפליגינן בפרק אין דורשין [דט"ו ע"ב] בהא דפריך ור' מאיר היכי גמר תורה, מאחר כו' ומשני הא בגדול הא בקטן. דמבואר דגדול רשאי ללמוד עיין שם, והנה באמת לא הבנתי אף בגמרא דמשני אר' מאיר דלמד משום דגדול שפיר דמי. עדיין קשה איך רשאי התלמוד לחשוב עצמו לגדול בדבר גדול כזה. והרי אף לענין שלא ליכול רבית בנכייתא כתבו התוס' פרק איזהו נשך [דס"ז ע"ב] דרבינא אכיל בנכייתא דלא רצה ליטול השם לעשות עצמו כצורבא מרבנן עיין שם, וכש"כ בדבר גדול כזה ללמוד מרב שאינו הגון דיש לחוש דלימשך אבתרי'

אך הנה בפ"ק דסוטה [ד"ו ע"א] אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא לו שמינית שבשמינית גסות הרוח עיין שם ברש"י ויתכן דגם הוא בדבר הזה יש לת"ח להיות גס הרוח ולחשוב עצמו כגדול וללמוד מרב אף שאינו הגון, ור' מאיר נמי כרב ס"ל כן יתכן לומר. ולפי זה ניחא דברי רבינו דאיהו לטעמי' אזיל שכתב [בפ"ב מהל' דעות ה' ג"] דמגבה לב צריך לרחק עד הקצה. וכתב שם בהגהות מיימוני דלא פסק כרב שאמר שמינית שבשמינית, אלא כר"נ בר יצחק דפליג עלי' ואמר לא מינה ולא מקצתה. ואף לדבר שנראה בו צורך לגסות אסור, א"כ הכי נמי אסור לחשוב עצמו לגדול ללמוד מרב שאינו הגון וע"כ השמיט רבינו זה, כן נראה

הלכה ב' כיצד מלמדים. הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה. כדי שיהיו כולם רואים הרב ושומעים דבריו. ודא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע. אלא או הכל על האר"ן או על הכסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמיד ם עומדים. ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים: בגמרא ר"פ הקורא עומד (דכ"א ע"א] אמרינן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא מעומד. משמת ר"ג ירדה חולי לעולם והתחילו ללמוד מיושב. והנה לא נתבאר חילוק בין רב לתלמיד. ומשמע דקודם ר"ג גם הרב הי' עומד. וקשה מנין לו לרבינו דהרב הי' יושב, ועיין בלחם משנה נתן טעם דלא תקשי מהא דאמר ר"א. וכתבו רבינו עצמו לעיל דלא יהיה הרב יושב על הכסא והתלמיד על הארץ. דלא דמי ההבדל שבין ישיבה על הכסא לעל הארץ להבדל שבין יושב לעומד, דיושב היינו כדי שיוכל להבין היטב עיין שם וזה חילוק נכון. אבל הא עדיין קשה מנא לי' לרבינו לחלק כן. אימא בין רב בין תלמיד עומד

ונראה לי דנפקא לי' מהא דאמר ר"א דלא יהי' הרב יושב על הכסא והתלמיד על הארץ דכתיב ואתה פה עמוד עמדי. שכביכול גם הקב"ה בעמידה. והשתא אי נימא דקודם ר"ג שהיו לומדין מעומד גם הרב הי' עומד. א"כ מאי מייתי ראי'. אימא עכשיו לאחר ר"ג דבישיבה לישב הרב על הכסא והתלמיד על הארץ שפיר דמי, והתם דאמר לו עמוד עמדי היינו משום דגם הרב גם התלמיד צריכין ללמוד מעומד. ע"כ אמר לו עמוד עמדי, אבל לא בשביל שלא יהי' הבדל בין רב לתלמיד שזה אפשר רשאי, ומנא ליה לר"א להוכיח וע"כ דס"ל דאף קודם ר"ג התלמידים היו מעומד לא הרב. וא"כ מדוע א"ל הקב"ה עמוד עמדי דכביכול גם הקב"ה בעמידה. הא הרב יושב ורק התלמידים עומדים. וע"כ דאסור להיות הבדל בין הרב לתלמיד. ואסור לישב זה על הכסא או על הספסל ותלמיד על הארץ, והא דהרב יושב והתלמיד עומד שרי. היינו כחילוק הרב לחם משנה משום דלכך יושב כדי שתהא דעתו מיושבת. אבל בהקב"ה דלא שייך זה ע"כ לא רצה לעשות הבדל בין רב לתלמיד ואמר עמוד עמדי, ושפיר הוכיח ר' אלעזר דבריו, ודברי רבינו מוכרחים. כן נראה לי: