אוצר המלך פח

עוד נראה לי דנפקא לי' לרבינו מגמרא דמו"ק [ט"ז ע"ב] דאמרינן עירא היאירי הוי מהני לרבנן על גבי כרים וכסתות ועוד על גבי קרקע. ועכ"פ שניהם יושבים היו. אלא דזה על כרים וכסתות וזה על גבי קרקע. והרי זה הי' קודם ר"ג והיו לומדים תורה מעומד ואיך ישבו. וניחא למאי דמחלק רבא דרכות מעומד קשות מיושב יש לומר דהתם קשות הוי. אך רבינו דלא כתב חילוק זה וס"ל בין רכות בין קשות אז היו לומדים מעומד מדוע דוד זעירא ישבו, וע"כ דהרב יושב והתלמידים עומדים כן נראה

איברא הא קשה מדוע עירא היאירי ישב על כרים וכסתות. והא אמר ר"א דלא ישב הרב על גב כסא, ותלמידו על הארץ. וכבר הקשה כן הר"ן והביאו הרב כסף משנה, ותירץ חדא דהתם איירי בשמועות קשות. ובזה אף ר"א מודה דלא ישב עם תלמידיו על גבי קרקע אלא הוא על גבי ספסל כדי שיבין היטב. ועוד תירץ דכאן עד שלא נסמכו דאין צריך לחלוק להם כבוד. ור"א בתלמידים שנסמכו שצריך לחלוק הם כבוד ע"כ דבריו. והנה רבינו דלית לי' שום תירוץ דהר"ן מדלא חילק כלל ומשמע בכל אנפי לא ישב הוא על הכסא כו' אפי' שאינו סמוך ובשמועות קשות

על כן נראה לתרץ קושיא זו דבאמת אנא קשאי מדוע אמר ר"ח דלא ישב הרב כו' דצריך לחלוק כבוד לתלמיד במקום רבו. והרי בפרק הנושא בכתובות [דק"ב ע"ב] ציוה רבי לבנו ר' שמעון שיזרוק מרה בתלמידים עיין שם דפריך ביהושפט מלך יהודא שהי מחבק ומנשק לכל תלמיד. ומשני הא בצינעא הא בפרהסיא. מבואר דבפרהסיא אדרבא זרוק מרה בתלמידים ולא יכבדם וצ"ל דהתם היינו בענין הלימוד. וכמו שכתב רבינו להלן [הלכה ה] שאם הבינו בלימוד כו' ולהכלימן בדברים כו. אבל שלא בענין הלימוד צריץ לכבדם, ודי בזריקת, המרה בענין הלימוד שיכלימם וידעו ויבינו גודל ערכו עליהם בזה לבד שיפיל מוראו עליהם, וע"כ לא ישב הרב על הכסא כו' ובזה יכבדם. והנה בפ"ק דברכות [ד"ד ע"א] אמר דוד ידי מלוכלכות בשפיר כו' כד לטהר כו' ולא עוד אלא כל כו' אני נמלך במפיבושת כו' תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו כו' שמבייש פני דוד בהלכה ע"כ, ואין מובן מאי שייכות להאי תנא לכאן, ועמ"ש המפרשים ז"ל, אמרו בעירובין ולפי ענ"ד יובן. דבאמת קשה הרי אמרו בעירובין [דס"ג ע"א] כתוב אחד אומר בלבי צפנתי

אמרתיך כו'. לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי רבו קיים אז בלבי צפנתי כו' שלא הי' מורה הלכה בפני רבו וכאן בזמן כו' ע"כ. וא"כ איך בפני מפיבושת רבו הורה לטהר אשה לבעלה ולא צפן בלבו, ואם בשביל דאח"כ הי' נמלך במפיבושת רבו א"כ מדוע לא אמר ג"כ אני נמלך בעירא רבי, וצ"ל דבפני עירא לא הורה כלל אך בפני מפיבושת הורה וברשות. דקיי"ל אם נטל רשות שרי. רק מאי דנטל רשות ממפיבושת ולא נטל מעירא. צ"ל משום דמפיבושת הי' מכלים פני דוד כו' ע"כ בו בטח לב דוד ליטול רשות ואח"כ יהא נמלך בו ואם לא ידין יפה יביישו ולא יחוש לכלימתו ויאמר לו לא יפה הורת. אולם לא כן היתה מדת עירא שלא הי' יכול להכלים פני דוד בהלכה עם היותו תלמידו. ע"כ לא נטל ממנו רשות להורות שחשש פן יטעה ויהי' נמלך בעירא רבו. ועירא לא יאבה להכלימו ולביישו ולא יאמר לו טעית ונמצא משפט מעוקל: ובזה ניחא דלא קשה קושיית התוס' בפרק אחד דיני ממונות בסנהדרי [דל"ו ע"א] בהא דמימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ופריך והא הוי דוד ומשני הוי עירא היאירי והקשו התוס' ד"ה והא מאי טעמא לא משני הוי מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה ונשארו בקושיא. ולפי מה שכתבתי יתכן דלא קשיא דשאני בימי מפיבושת אף דרבו הי' מ"מ הוא הי' המוציא והמביא לכל הוראות ודינים אלא שהיה נמלך במפיבושת. אבל עיקר הדיין והמורה היה דוד, ע"כ לא משני הי' מפיבושת דמ"מ העיקר תורה וגדולה הי' בדוד בלבד. אבל משני עירא היאירי הוי לפי שבמקום עירא לא הורה דוד וכנ"ל כן נראה לי: וזהו דמייתי תלמודא תנא כו' לפי דהוקשה לו מדוע הורה דוד בפני מפיבושת לא בפני עירא. מדוע נטל רשות מזה ולא מזה. וע"כ מייתי תנא לא מפיבושת כו' לפי שהי' מבייש כו' ומדה זו הי' במפיבושת. ע"כ לא חשש דוד וקיבל רשות להורות ואם יטעה יורנו בדרך יבחר ולא יחיש לבושתו, ולא קיבל מעירא שלא כן היתה מדתו והנהגתו, כן נראה: והמורם מדברינו כי מדת עירא היתה שלא להכלים אדם אף שהוא תלמידו ולומר