אוצר המלך סח

ובזה נכון לפענ"ד מה דהקשו אגמרא דשבת הנ"ל דמשני בדליכא אחר. דמשמע כיון דעכשיו ליכא אחר אע"ג דאלו הוי אחר הי' אפשר לקיים שניהם, מ"מ אנן בתר עכשיו אזלינן והרי בנזיר [דמ"א ע"א] אברייתא דזקנו מה תלמוד לומר כו' דפריך אימר במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד וזקנו אתי לאשמעינן דבתער לא, ומשני, ותו דאי ס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה עביד ע"כ קרא דזקנו לא אתא למימר דשרי בתער כדריש לקיש כו' עיין שם. וקשה נימא דקרא דזקנו אצטריך בדליכא מלקט ורהיטני דשרי נמי בתער דאז לא הוי אפשר לקיים שניהם, וכדמשני הכא בדליכא אחר. ועל כרחך דאע"ג דליכא עכשיו מלקט ורהיטני מכל מקום מיקרי אפשר לקיים במלקט ורהיטני. וא"כ מאי טעמא אמרינן הכא בדליכא אחר לא הוי אפשר לקיים שניהם וכבר הקשה זה השאגת ארי' [סימן צ"ו] וכתב שבמקום אחר יישב זאת. ועינינו לא ראו המקום אשר ב יאמר ישובו על קושיא זו. [ועיין מה שכתבתי במקום אחר ליישב זה בס"ד]

ולפי ענ"ד ליישב עם הנ"ל, וגם יתיישב דברי הבית יוסף באו"ח וסימן י"א] שחולק על דברי רי"ו, במה שכתב דהא דשרי כלאים בציצית דוקא כשאינו מוצא ממינו אבל אם מוצא ממינו הוי אפשר לקיים כו'. והשיגו הבית יוסף דאע"פ שאינו מצוי לו מאחר שהי' אפשר לקיים אלו הי' מצוי לו לא דחינן הלא תעשה עיין שם. והקשה הגאון המנוח מ' עזריאל הלוי האבד"ק קראשניק על דברי הבית יוסף מגמרא דשבת הנ"ל דבדליכא אחר דחינן הלא תעשה אע"ג דהי' אפשר לקיים אלו הי' אחר, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דודאי כל שאפשר ובמציאות לקיים אע"ג דעכשיו אי אפשר לקיים ולעשות ככה. מכל מקום אפשר לקיים שניהם. רק דהתם בשבת עיקר הקושיא דגמ' היינו ע"כ דכיון דאיכא אחר ילך לו האב כדי שיהי' ליתא קמן והאחר ימול, הא אלו קמן הוי האב, אינו מועיל כלל מה דאיכא אחר דעדיין איכא מצוה דעל האב למול בנו. רק דקושיית הגמרא כיון דאיכא אחר נצוה להאב לילך מכאן ויתקיים מצות מילה בהאחר. ואם כן שפיר משני בדליכא אחר ומוכרח האב למול ואין יכול לילך, ואם כן כיון דהאב קמן וצריך למול שלא לבטל מצות מילה כל עיקר ממילא שפיר מיקרי אי אפשר לקיים שניהם. דהא השתא דהאב קמן אף אי הוי אחר לא הי' אפשר לקיים שניהם דהא איכא מצות עשה דאב חייב למול בנו. רק דאז לא הי' האב קמן, אבל עכשיו דליכא אחר וצריך האב למול והוא קמן הוא מל, מעשה דחי לא תעשה דלא הוי אפשר לקיים שניהם וא"ש, והבן: עוד הביא ראי' דבכהאי גונא רשאי לעשות שליח לאחר ממזוזה דחובת גברא הוא, ואפי' הכי אמר לי' ר"ג לר"נ במנחות ודף ל"ג] קבע לי מזוזתא, וכן בתרומה דמצוה דילי' הוא ואפי' הכי רשאי להרשות לאחר לתרום, ומהתם ילפי' שליחות בכל מקום כדאיתא ברפ"ב דקדושין [דף מ"א]. וכן מכהן שבא ומקריב קרבנותיו כדילפינן בב"ק [דק"ט ע"ב] מקרא דובא בכל אות נפשו ושרת כו', ואפילו הכי רשאי להרשות לכהן אחר להקריב משום דשלוחו של אדם כמותו. והכי נמי רשאי האב לעשות שליח למול, אלה תוכן דבריו

נראה מדעתו דכל המצות שוין בזה דרשאי לעשות שליח בשבילו. ולבבי לא כן ידמה הגע עצמך הר שאמר לשלוחו צא והנח תפילין ושב בסוכה ואכול מצה בשבילי, היתכן דנימא ששלוחו של אדם כמותו וכיון שהשליח עשה הוי כאלו משלחו פעל ועשה זה. וכמו בקביעת מזוזה ואינך דזכר, ואי' מקום לתורה. ומצות מה תהא עליהם. יתאספו כל קהל עם ישראל ויעשו אחד שליח בשבילם לכל מצות ד' אשר תעשינה ותפג תורה. אבל הדבר ברור כי בגוף ויסוד המצוה המוטלת על איש פרטי לא יתכן לאיש אחר לעשותו בשביל זה, שהרי התורה הטילה על איש פרטי זה לא על אחר. רק שבמסבבים למצוה בזה יתכן לאדם לעשות שליח לטרוח בשבילו. כיצד התורה צותה לאכול מצה, וזה אחר שיהי' לו חטין משומרים מחשש חימוץ ויהי' נאפה בלי שום חימוץ זה יהי' נאכל בפסח, הנה גוף המצוה אכילת מצה, אלא שזה לא יתכן אלא א"כ יוקדם לו תנאים אלו שתהי' החטה משומרת כו'

והנה הגם דזה הוא חובת גברא האוכל מצה דודאי לא נחייב לאיש זר לטרוח עבורו וגם מצוה בו לטרוח עבור המצוה יותר מבשלוחו מכל מקום אם ימצא מי שיטריח עבורו רשאי לשוי' שליח כיון דאין זה גוף המצוה שהרי עיקר המצוה הוא האכילה בלבד אלא שזה מסבב למצוה, וככה בתפילין המצוה הוא שיניח תפילין על זרועו ועל הראש וזו לא יוכל לעשות על ידי שליח והתורה חייבה אותו. אולם הנה לשיהיו התפילין