אוצר המלך סז

אחא רב לבבל ובסנהדרין [ד"ה ע"א] כי הוי נחית רב לבבל, ועיין ברש"י תענית [ד"י ע"א] ד"ה תתאי ולכן הי' בקי. ורב כהנא גדל בבבל ואח"כ בארץ ישראל כדאיתא בב"ק [דקי"ז ע"ב] וכן רב אסי, ע"כ לגמרי' הוי צריכי ולא לסבריה. ועיין מה שכתבתי בפנים הטעם משום שמן זית. ובזה י"ל דדחיק בעירובין [דנ"ג ע"א] טעם דבבני גליל לא נתקיים תלמודן. ולא אמרו דלא הי' להם כח זכרון. רק דהתו' חגיגה [דכ"ה ע"א] ד"ה בגלילא דבגליל שמן זית לרוב. ובהכרח הי' להם זכרון. ועיין בסנהדרין [דף כ"ד] במחשכים הושיבני זה תלמודא של בבל עיין ברש"י שם ובגליון מהר"י ברלין. ולדעתי על דרך שאיתא בפסחים (דל"ד ע"ב ושאר מקומות בבלאי טפשאי דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו כו'. וזה חלמודא של בבל שהם יושבים בארעא חשוכא והבן

הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה ג'

וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וכו אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד: ומ"ש וחייב לשכור לו מלמד. היינו כשהאב אין יכול ללמוד עמו בעצמו אז ישכיר לו מלמד. אבל כשהאב יכול ללמוד עמו בעצמו יש לחקור אם רשאי ליתן לבן ליד אחר ללמדו. והנה [בפ"ק דקדושין] תנן האב חייב לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה כו', ובענין למולו כתב הש"ך בחו"מ (סי' שפ"ב] דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן לאחר בנו למולו דומיא דכיסוי הדם דמי ששפך הוא יכסה, ואותם האנשים המכבדים לאחר למול בניהם אף שהם בעצמם מוהלים הם מבטלים מצוה גדולה דמילה ויש לב"ד לבטל זה ע"ש היטב. ואם כנים דבריו גם כה משפטו ללמדו ספר. דאם הוא בעצמו יודע ספר אינו רשאי לכבד לאחר ללמדו ומבטל מצות ושננתם לבניך כבמילה. אלא דראיחי להחבואות שור' ביו"ד [סימן כ"ח ס"ק י"ד] האריך להשיב על הש"ך בזה וגם בגוף דמיונו לכיסוי נחלק עליו, וכתב, דגם בכיסוי יכול לכבד לאחר לפרקים דשלוחו של אדם כמותו, יעיין שם שהאריך להביא ראיות דלא כהש"ך בין במילה ובין בכיסוי

ולפע"ד יש להשיב על ראיותיו, ובמאי דסיים אפתח. שכתב להביא ראי' דלא כהש"ך משבת פרק ר"א דמילה [דקל"ג ע"א] דאמרינן דקמ"ל קרא דימול אפי' באומר האב לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין. אתי עשה ודחי ל"ת, ופריך ואי איכא אחר לעבד באחר דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' ומשני בדליכא ע"ש, ולהש"ך מאי פריך אכתי הא מיעקרא עשה דאבי הבן אלא ודאי דהיכי דאביו מרשה לאחר הוי לי' מקים העשה ע"כ דבריו. ולפענ"ד י"ל כי אנכי דנתי לסברת הש"ך ג"כ למצוא תקנה לכבד לאחר למול, והוא דהא היכי דליתא האב קמן ב"ד מחוייבים למולו, וא"כ מצי האב לילך מכאן והוי ליתא לאב ואז ימול האחר ותו לא מיקרי האב מבטל מצוה. ובה א לא הוי מבטל מצוה במה שהלך האב כדי דיהי' ליתא קמן. דהא אשכחן כהאי גונא בפסחים [ד"ע ע"ב] שפירש וישב לו בדרום ופירש"י כדי שלא יעלה לרגל ויתחייב בפסח וחגיגה ע"ש. וה"נ אשכחן לענין נשיאת כפים דהביא הב"י באו"ח (סי' קכ"ח] בשם הירושלמי דרשב"פ כד הוי חליש ולא הי' רוצה לישא כפיו הוי נפיק לברא יע"ש, הרי דבזה לא הוי מבטל מצוה כיון דהולך ובשעת חיוב המצוה ליתא קמן, וא"כ הכי נמי לא הוי האב מבטל מצוה כשילך קודם המילה ולא יהי' שם. כה דנתי לפע"ד להלכה

ולפ"ז לא קשה מידי קושיא הנ"ל, דשפיר פריך הגמרא אי איכא אחר לעבד אחר בלבד ולא האב [דהתם איירי בדליכא לאב וכדפירש"י שם ד"ה ואי איכא אחר ולא ליקו אב התם כו' ע"ש], וכגונא דקאמינא כדי לקיים שניהם וכדריש לקיש. ומשני דליכא אחר. והשתא ליכא למימר דילך לו האב מכאן כדי שיהי' אפשר לקיים שניהם זה אינו דאם ילך האב איך יקיים שניהם הלא תבטל מצות מילה כל עיקר והבן. אבל ודאי היכי דאי' לאב קמן אינו רשאי לכבד לאחר למול וכן ללמדו ספר: