אוצר המלך סט

מונחים צריך לכתוב מקודם ולתקנם ואח"כ לקשור על היד ככתוב וכתבתם וקשרתם וזו הגם דודאי החיוב הוא רק על המניח שיכתוב ויקשור, ועדיף דמצוה בו יותר מבשלוחו, מכל מקום רשאי הוא להמנות שליח שיכתוב תפילין עבורו ושיקשרם, אבל דוקא על זה דגוף המצוה אי אפשר לעשות על ידי שליח. ושוב מצאתי בתוס' רי"ד פ"ב דקדושין שהביא יש מקשים בכל המצות יועיל שליח. ותירץ ג"כ כעין מה שכתבתי ונהנתי מאוד. ועיין בקצות החושן סימן קפ"ב סעיף א' מה שכתב עליו ותירץ בדרך אחר עיין שם], וככה גם הוא מעניינים שזכר הרב במזוזה ובתרומה ובקרבנות. שעיקר המצוה שזה הקרבן יהי' נקרב ושזו הבית תהיה קבועה במזוזה, ואולם לא יתכן זה אלא כשיקדם להם אדם המרים והמקריב והקובע והחובה מוטלת בודאי אך על הבעל הבית או בעל הקרבן או השדה כי מי יטרח בלעדיו. אבל בודאי אם ימצא מי שיטרח בלעדיו רשאי הוא. שהרי אלו היה במציאות שיהי' קרבן נשחט ונזרק וכל מלאכות העבודה מבלעדי אדם. וכן שתהי' הבית קבועה במזוזה בלתי מי שיקבע. וכן התבואה נתרמת. אלמלי הי' דבר זה במציאות לא הי' צריך לאדם, שהרי אין זה העיקר שיקבעו המזוזה בבית אלא העיקר שתהא הבית קבועה במזוזה וכן כולם. אלא שזה אינו במציאות וצריך לזה שיפעיל והחיוב חל על בעל אותו דבר ואם ימצא אחר שיטרח עבורו ודאי דרשאי דשלוחו של אדם כמותו. ועיין היטב בסברא זו בתוס' שבת [דכ"ה ע"ב] ד"ה חובה יעויין שם היטב

וקצת ראי' וסעד לחילוק זה מגמ' פ"ק דמכות [ד"ח ע"א]. אמתניתין דמה חטיבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב כו'. ופריך וממאי דחטיבת עצים דרשות דילמא מחטיבת עצים דמצוה דסוכה וחטיבת עצים דמערכה, ומשני כיון דאלו מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. עיין שם דפריך מאב המכה את בנו אע"ג דאי גמיר לאו מצוה. ומשני התם אי גמיר נמי מצוה דכתיב ייסר בנך כו' עיין שם היטב. והוא כדברינו דאע"ג דחטבת עצים לסוכה ולמערכה ודאי החיוב הוא על בעל הסוכה או על הכהן, מכל מקום אין זה גוף המצוה רק המסבב למצוה. ואלו הי' במציאות לסוכה להמצא מבלעדי החטבת עצים לא הי' צריך לחטיבת עצים כלל. אלא שאי אפשר זולת כן והחיוב על בעל הדבר. אבל בודאי רשאי לעשות שליח דזו לאו מצוה הוא. וכן קאמר התם דלא מיקרי חטיבת עצים דמצוה כיון שאין זה גוף המצוה

ואחרי כי כן. הגם דלא ישבנו דברי הש"ך ז"ל ובודאי דבריו נדחין. דהא גם כיסוי הדם דמי למזוזה ואינך, שהמצוה הוא שיהי' הדם מכוסה רק שאי אפשר בענין אתר אלא א"כ מכסהו אדם והציוווי על מי ששפך שמכיון ששפך עליו החיוב לכסותו. אולם אלו הי' אפשר במציאות לכסות בלעדי אדם שפיר דמי, וכדאמרינן פרק כיסוי הדם [דפ"ז ע"א] בכסהו הרוח ולא חזר ונתגלה פטור מלכסות. א"כ דמי ממש לקביעת מזוזה ואינך דמצי לעשותו על ידי שליח. וכן המילה התכלית והמסובב הוא שיהי' הולד נמול וחתוך בשר ערלתו וזה גוף המצוה, אלא שאי אפשר להיעשות זה אלא א"כ יחתוך המוהל בשרו, ולו הי' במציאות שימול מבלעדי אדם הי' די. ואע"ג דבנולד מה"ל צריך להטיף ממנו דם ברית. לחד מאן דאמר בפרק ר"א דמילה [דקל"ה ע"א] והכי קיימא לן. היינו שעדיין לא ניטף ממנו דם אבל לו ניטף ממנו גם דם בלעדי אדם. אלו הי' במציאות לא הי' צריך עוד תדע דנכרי אין רשאי לימול ואם מל אין צריך למול שנית כדכתב רבינו ברפ"ב מהל' מילה]. וכן אף היכי דצריך להטיף דם ברית לא יברך וכיון שכן ודאי דיכול להמנות שליח

אבל הרוחנו בחילוקינו הנ"ל לנידון דידן בתלמוד תורה. שגוף המצוה היא לימוד התירה בעצמה דאין התכלית שיהי' גמיר וסביר. שהרי אפי' מי שכבר קרא כל התורה כולה מאה פעמים ואחת לא נפטר ממצות והגית יומם ולילה, ויהושע שע בן נון נצטוה לא ימוש הספר התורה הזה מפיך, ובגמרא דמכות שהבאנו ג"כ נזכר דאפי' גמיר מצוה קעביד להכותו דכתיב יסר בנך וכו', וכן להיפוך הגם ועכור השכל ביותר ג"כ לא נפטר ממצות תלמיד תורה. ואמרו לעולם ליגרם אינש ואע"ג דלא ידע מאי קאמר. נמצא התכלית וגוף המצוה הוא אך הלימוד וההגיון בתורה, וכיון שהתורה ציותה לאב שהוא ילמוד עם בנו כנאמר ושננתם בניך נראה דאינו רשאי להמנות שליח לעשות בשבילו ללמוד עם הבן כמו דאינו רשאי להמנות שליח להניח תפילין בשבילו, כן נראה לי

ומה שכתב התבואות שור עוד מיבום. דקיי"ל מצוה בגדול לייבם ותנן ביבמות [דמ"ג ע"ב] אם רצה הגדול לייבם כולם הרשות בידו כו',