אוצר המלך ס

וזינתה לא קשיא האיך ידונו הא הם שונאים, י"ל כשעשה תשובה אבל לפסול לעדות דלא שייך זה קשה] ויכולים לומר לפוסלו לעדות באנו וא"ש ודו"ק

ונמצינו למידים דהך סברא דכתב התמים מים דכששונאו מחמת דבר עבירה אי מיקרי שונא לענין לפסול לדון או לא רק השונא מחמת ענייני העולם הוא מחלוקת ר"י וחכמים שנחלקו בענין שונא להעיד וכאמור, וי"ל כסברת התומים בחו"מ (סי' י"ז סעי' י"ן ואם בא לפניו אחד כשר ואחד רשע כו' קשה כיון דאחד רשע הרי הוא שונאו ואיך ידונו. ואין לומר דמיירי שקבלוהו. הא אסיק המחבר יהיו ב' בעלי דינים בעיניו כרשעים, וביאר ר' יעבץ בריש ספר משפט שלום הטעם דפשטות הלשון דדנים על ידי כפי' וא"כ הנתבע ודאי רשע ולכך יהיו שניהם רשעים, וק' בעל ידי כפי' ואחד רשע א"כ הוא שונאו. רק י"ל אולי לכך שניהם כרשעים ויהיו שונא לשניהם [ועיין בקרבן מנחה סי' שט"ו]. אך קשה איך רשאי לשנוא לשני ומוכח כהתומים. ושוב מצאתי הקושיא בתשובות חות יאיר בהשמטות

הלכה ז'

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב. ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חבירו בין בדברים שכינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום. צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העוה"ב. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה. הוא נתפש בעון אלו. כיון שאפשר לו למחות בהם: בספ"ג דערכין [דט"ז ע"ב] עד היכן תוכחה נחה רב אמר עד הכאה שמואל אמר עד קללה ר"י אמר עד נזיפה. והנה רבינו פסק כרב, וצריך טעם דתינח לגבי שמואל הלכה כותי' אבל לגבי ר' יוחנן קשה דהוי לי' לפסוק כר' יוחנן, ועיין בכסף משנה ולחם משנה שדחקו בזה ותירוץ הלחם משנה תמוה איך נתחכם יותר מר' יוחנן עיין שם

ולפענ"ד דהנה בגמרא שם פריך לר' יוחנן הכתיב הכאה וקללה בקראי דיהונתן ושאול, ומשני שאני התם דאגב חביבותא יתירה דהוי ליהונתן בדוד מסר נפשי' טפי ע"כ. וקשה לפענ"ד דהנה בס"פ הבא על יבמתו אר"א משום ר"א בר"ש כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ כו' יעיין שם. והנה הכא בפלוגתא דהנך אמוראי אי תוכחה עד הכאה או עד נזיפה, י"ל דכל חד ס"ל ע"כ גבול שיודע בו אל המוכיח שבודאי לא ישמע בתוכחחו לשימנענה ממנו פן ישנאנו, ומר ס"ל דבנזיפה לחוד נודע לו שבודאי לא ישמע תוכחתו, ומר ס"ל דבנזיפה לחוד עוד חזון למועד פן כאשר יוסיף לדבר אליו יטה אוזן לשמוע בקול תוכחתו. ורק כאשר יקולל לשמואל, או לרב כאשר יוכה המוכיח, אז אפס תקוה שבודאי לא ישמע לו וא"כ אינו מחויב להוכיח עוד. (שוב מצאתי בהר"ן פרק הבא על יבמתו עמד מהא דהכאה או נזיפה אדהתם עיין שם מה שכתב לחלק בין יחיד לרבים עיין שם. ולפענ"ד לדעת רבינו כאשר כתבתי בעז"ה והשתא לפי זה לר' יוחנן דבנזיפה לחוד סני דאין מחיוב להוכיחו עוד דבודאי לא ישמע לו, א"כ מאי משני שאני יהונתן דחביבותא יתירה כו', וכי מה יועיל חביבותי' היתירה כיון שכבר קיבל נזיפה משאול ולר' יוחנן בהכי סגי דבודאי שוב לא ישמע לו, וא"כ הרי חובה למנוע מלומר לו דכתיב אל תוכח כו' ואיך בשביל חביבותא יתירה דדוד ביקש לעבור על לאו מדברי קבלה אל תוכח כו'. ותינח לר"א בר"ש דרק מצוה בעלמא שלא לומר דבר שלא נשמע אבל לא חובה ניחא הא דיהונתן משום חביבוחי' יתירה לא חש לקיים המצוה. אלא לר' אבא דאמר חובה דכתיב אל תוכח כו' קשה

ומצאתי בירושלמי (ספ"ה דתרומות] אי' ר"א בשם ר' יוחנן כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה ע"כ. ולפ"ז נכון דר' יוחנן דעירוכין לטעמי' אזיל דס"ל דרק מצוה בלבד שלא לומר דבר שאינו נשמע [דפן ואולי ספק וספק ספיקא דישמע לו] אבל לא חובה. וע"כ ניחא דיהונתן אגב חביבוחי' בדוד מסר נפשו טפי ולא חש למצוה בעלמא שלא לומר שאינו נשמע דפן ואולי וספק דישמע לו שאול וא"ש: