אוצר המלך נט

יקבלו על עצמם כדי להפטר ממיתה. אלא ודאי דכל זה לא להועיל ובהדיא תנן ברפ"ג דמכות [די"ג ע"ב] חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין להם עיי"ש [עיין בנוב"י קמא חלק או"ח סימן ל"ה. ולענין שנאה בודאי אין לשנאותו כי הרי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. והנה אמרו ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי כו' וא"כ כיון שעשה תשובה הרי הוא כאחיך ואסור לשנאותו. ושפיר משכחת לה דחייב מיתה כשראו הסנהדרין שהרג הנפש דהרי בודאי אחר המעשה עשה תשובה ועל דרך שאמרו כל המומתין מתודין ואתי שפיר דרשאים הסנהדרין לדונו. ואין דינו של התומים מוכרע די"ל אף בשונא מחמת דבר עבירה פסול לדון

ואחר העיון נראה לי' לכאורה דדין זה במחלוקת שנוי' אם בכהאי גונא ששונאו משום דבר עבירה מיקרי שונאו. ואבאר אמנם דינו של התומים יש הכרח מהא דעבר ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה והרי הדיין שונאו בשביל עבירה ראשונה), הנה בפרק היו בודקין דמ"א ע"א] פריך לר"י בר"י דאמר חבר אין צריך התראה אשה חברה דמקטלא היכי משכחת לה הא יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ומשני כשזינתה וחזרה וזינתה והא יכולים לומר לאוסרה על בעלה השני באנו כו' כשזינתה מקרובים ע"כ. והקשו התוס' אכתי מצי אמרו לפוסלי לעדות באנו דבא מל הערוה פסול לעדות וי"ל כו' עיי"ש. וקשה לי הא בפ' הנחנקים [דפ"ו ע"ב] אהא דעידי גניבה בנפש שהוזמו נהרגים לחד מ"ד הקשו התוס' והא מצו אמרו לפוסלו לעדות באו ותירצו בסוף דבריהם די"ל דאצטריך היכא דנפסל מעיקרא עיי"ש. והכי נמי הוי להו לשנויי כאן וכעין דמשני תלמודא כשזינתה וחזרה וזינתה הכי נמי הוי להו להתוס לתרוצי בשכבר נפסל לעדות ג"כ, וכתירוצם בהנחנקים

ונראה לי דהנה למאי דכתבנו לתרץ קושיית התומים דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, היינו בשעשה תשובה דחייב מיתה ואסור לשנאותו הא בלאו הכי מצוה לשנאותו ובודאי הב"ד שונאים אותו ופסולים לדונו. קשה הכא בהך ב"ד שקבלו עדות היכי מיירי. אי ידעו מזה שנפסל מעיקרא לעדות על ידי עדים. א"כ בודאי הם שונאים אותו וכדאמר בפרק ע"פ אי דאיכא עדים כולי עלמא סני לי' ופסולין לדון, ואי דלא ידעו מזה וע"כ אין שונאים אותו א"כ גם העדים יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו בפני ב"ד זה. ואי דעשה תשובה ואסור לשנאו א"כ גם לעדות שוב לא נפסל דהא בפסולי עדות קיי"ל דבשעשה תשובה חוזר להכשירו

וצ"ל דהרי בלאו הכי קשה לר"י דס"ל במשנה פרק זה בורר [דכ"ז ע"ב] דשונא פסול להעיד, א"כ היכא משכחת לה כלל דין עדות שיעיד בחבירו שראהו עובר עבירה לענין מלקות או מיתה וכיוצא דהא בעת שראוהו בודאי נעשה שונאו, ואם תמצא לומר שעשה תשובה עכשיו וכנ"ל מ"מ לפסול אדם לעדות היכי משכחת לה כלל דהא ע"כ לא עשה תשובה עדיין וא"כ הם שונאיו, וניחא לחכמים דעד שונא כשר ורק דיין שונא פסול, והדיין הרי לזה הוא נזקק לראות ולחקור אם רשע הוא ועבר עבירה ופסול אם לא. אכן בעד שכבר בשעת מעשה העבירה נעשה שונאו איך עכשיו יוכל להעיד וע"כ צ"ל כסברת התומים דבשונא מחמת דבר עבירה לא נפסל לדין והוא הדין לעדות ורק בשונא מחמת דבר הרשות נפסל וא"כ שפיר העדים יכולים להעיד לפוסלו. וא"כ שפיר תירצו התוס' בהנחנקים דאיירי בשכבר נפסל לעדות והב"ד ידעו מזה הם שונאים מחמת דבר עבירה ומ"מ לא נפסלו בשביל כן

וזה נכון בסוגיא דהנחנקים, אכן סוגיא דהיו בודקין דאתיא לר"י בר"י, ור"י בר"י מצינו בפרק זה בורר [דכ"ט ע"א] אמר ר"י בר"י והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לב' תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שלא ישבו בדין ודלא כר"י דדריש ולא מבקש רעתו לענין שונא להעיד, וקשה מנא לי' לב' ת"ח ששונאים אימר לענין עד שונא. וע"כ דס"ל דעל עד שונא ליכא למימר דא"כ עדים לפסול אדם לעדות היכי משכחת לה הא הם שונאיו בודאי. וע"כ דריש לב' ת"ח ששונאים אבל עד שונא כשר להעיד, וא"כ ע"כ דס"ל לר"י בר"י דאף בשונא משום עבירה מיקרי שונא ופסול לדון. וא"כ הקשו התוס' שפיר אליבי' והא מצי אמרו לפוסלו לעדות באנו ולא תירצו דמיירי שכבר נפסל, דא"כ אין הב"ד רשאים לדונו דהא הם בודאי שונאיו והרי ר"י בר"י ס"ל דאף שונא משום דבר עבירה פסול לדון דמהאי טעמא הוכיח דעד שונא כשר, ואי דעשה תשובה א"כ גם כשר להעיד מחמת עדות הראשונה (ותינח באשה שזינתה וחזרה