אוצר המלך נח

בהגהות מיימוני כתב דוקא כשהוא ריעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאין מקבל תוכחה מצוה לשנאו שנאמר יראי ד' שנאו רע כו' בע"פ כו' ע"כ. והוא מגמרא דפרק ערבי פסחים [דקי"ג ע"ב] דרב אמר מותר לשנאתו שנאמר כו' ע"ש. [וכתב זה רבינו עצמו בספי"ג מה' רוצח ע"ש]. וראיתי להרב משנת חכמים כ' והנה זה פשוט דהא דמצוה לשנוא לעובר עבירה אין חילוק בין ראוהו עבר אלאו או עבר אעשה דמאי שנא. (ועיין בפרי מגדים על או"ח באשל אברהם סי' ק"מ שנסתפק בזה עיין שם. ומדברי רש"י משלי ג' פסוק ל' מבואר להדיא דגם על עבירת עשה רשאי לשנאתו], אלא דיש להסתפק בראוהו עבר עבירה דרבנן מי נימא כו' עיין שם מה שכתב בזה

ולפי ענ"ד מלתא דפשיטא לי' להרב מבעיא לי טובא. די"ל דאין רשאי לשנוא אלא בעבר עבירה דעל ידי זה נפסל לעדות. ולא בכל העבירות נאמרו הדברים. וראי' מהא דר' אליעזר ב"י [דריש סוטה] הנ"ל דאצטריך וקינא דס"ד אמינא לא תשנא אחיך בלבבך כגון זה תלמיד לומר וקינא. וקשה למה לי וקינא לרשות. בלאו הכי נדע דהא בעובר דבר עבירה גלי קרא דכי תראה חמור שונאך דרשאי לשנאתו, וא"כ זו שנסתרה הא אמרינן בפרק אין מעמידין [דט"ו ע"ב דיחוד אשת איש דאורייתא דאמר ר' יוחנן] משום רשב"י רמז ליחוד מן התורה מניין כו' עיין שם, וזו עברה ונתייחדה הרי בלאו הכי רשאי לשנאותה דהא ראה בה דבר עבירה ולמה לי קרא דוקינא דרשות לקנאות. וע"כ דבשביל איסור יחוד אין זו עבירה שבשבילה יהי' רשאי לשנאותה

ועוד ראי' מפ"ק דתענית [ד"ז ע"ב] אמר רבה בר"ה כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע שנאמר העז איש רשע בפניו רב נחמן ב"י אמר מותר לשנאותו שנאמר ועז פנים ישונא אל תקרי ישונא אלא ישנא ע"כ. וקשה למה לי' לרב נחמן ב"י להביא ממרחק לחמו מאל תקרי ישונא כו' ורק דמותר לשנאתו. והא רב נחמן ב"י בעצמו קאמר ובערבי פסחים] דרואה בחבירו דבר עבירה מצוה לשנאותו שנאמר יראי ד' שנאו רע כו', וזה כיון שרשאי לקרותו רשע דהכרת פניו ענתה בו דודאי נכשל בדבר עבירה ועומד במרדו וכמו שכתבו התוס' ד"ה מותר, ממילא הרי נודע לו דעבר דבר עבירה מצוה ג"כ לשנאותו, אלא ודאי דלא על כל העבירות מותר ומצוה לשנוא אבל לקרוא רשע מבואר בפ"ב דיבמות [ד"כ ע"א אמתניתין דאיסור מצה וא סיר קדושה דאף העובר על איסור דרבנן שרי לקרותו רשע עיין שם. ותו ראי' מהא דתנן כשבאו בעלי הדין לפניך עד שלא קבלו הדין יהיו בעיניך כרשעים. וקשה אם יהיו בעיניך כרשעים א"כ ישנאם דהא מצוה לשנוא עוברי עבירה. וא"כ איך ידין הא קיי"ל שונא פסול לדון ולא מצינו כששונא לשניהם דיכשר לדין. אלא ודאי דאין רשאי לשנאתו, אלא על עובר עבירה שנפסל בה לעדות וכיוצא ולא על כל העבירות

ומה שכתב בעל משנת חכמים ליישב בזה קושיית הגאון בתומים (סי' ז' סק"ב]. שהניח בצ"ע אהא דב' תלמידי חכמים השונאים זה את זה לא ישבו בדין יחד, דהקשה ב' תלמידי חכמים השונאים זה את זה איך משכחת לה אטו בשופטני עסקינן וע"כ דכל אחד ואחד ראה בחבירו דבר עבירה וא"כ בלאו הכי אסורים לישב כמ"ש בס"י ע"כ, ולפי זה יישב בעל משנת חכמים קושיא זו די"ל דכל אחד ואחד שראה חבירו עובר דבר עבירה דרבנן דרשאי לשנאותו ובלעדי השנאה בשביל הדבר עבירה היו רשאים לישב בדין עיין שם. הנה לפי ענ"ד בלאו הכי לא קשה מידי קושיית התומים דנפקותא רבתי בהא דב' ת"ח השונאים לא ישבו היכא דידוע שכל אחד עבר דבר עבירה. רק דהבעלי דין קבלו עלייהו אף דפסולין לדין ומיירי שקבלו לזה ולא לזה. אי נמי לזה לא מהני קבלה לחד דהוי תרתי לריעותא ובתרתי לריעותא דעת כמה פוסקים דלא מהני קבלה עיין בסי' כ"ב]. וא"כ טובא אשמעינן דפסולין לדון משם ששונאים זה את זה

ועיין בתומים (שם ס"ק ט] הקשה עוד כעין זה אהא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש. הא הוי לי' שונא ם שראו שעושה עבירה גדולה כזו ואם שונא פסול לדיני ממונות כ"ש לדיני נפשות. ועיין שם שהוכיח מזה דהא דשונא פסול לדין היינו כששונאו גם מחמת ענין עולם הזה אבל כששונאו משום דבר עבירה בשביל זה לא נפסל לדין עיין שם. ולפי ענ"ד בלאו הכי לא קשה מידי. דודאי כש עובר עבירה הוא שונאו אמנם אח"כ כשעושה תשובה הלא בשביל זה לא יבטל דנו. וכי ס"ד דבשביל תשובתו נפטרו ממיתות, א"כ כל חייבי מיתות יאמרו שמתחרטים ועושים תשובה כי עור בעד עור כו', וכל התשובות החמורות