אוצר המלך נז

דבי ר"י אסקינן דנכנס בו רוח דקאמר היינו רוח טהרה. וכן משמע ר' מאיר דברייתא דקאמר אדם עובר בסתר והקב"ה מכריז בגלוי דכתיב ועבר עליו רוח קנאה דס"ל דרשות ודאי מדקאמר הקב"ה מכריז כו', והיינו כמאן דאמר נכנס בו רוח טהרה ולא מצינו דס"ל אסור לקנאות אלא אביי ור"נ [ד"ב ע"ב] דדרשו לשון קינא דבר המטיל קנאה כו' ואמוראי נינהו. אבל בתנאים לא מצינו וקשה מאן תנא אבל לפי מה שכתבתי הוא תנא דברייתא דהכא דדריש ודברו לו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו ומשום חשש קטט מבטלין מצות יבום, הכי נמי משום חשש קטטה בסור לקנאות. אכן קשה לדברינו מדוע פסק רבינו בספ"ד מהלכות סוטה] דרשות וחובה לקנאות ואינו חושש לחשש קטטה. והרי [ברפ"ד מהלכות יבום] פסק כתנא דברייתא דמשיאים לו עצה הוגנת לחלוץ ומבטלין מצות יבום בשביל חשש קטט

ונראה די"ל איפכא דהרי תרוייהו נפקא להו מקרא, בין מאן דאמר אסור לקנאות נפקא לי' מדכתיב קרא לשון קינא להורות נתן דהוא דבר המטיל קנאה ואסור. וכן מאן דאמר מותר ס"ל לשון וקינא התראה ומדאיצטריך וקינא ש"מ דאיצטריך לרשות. וא"כ צ"ל לאידך גיסא דלמ"ד דאיצטריך וקינא דאסור לקנאות. ש"מ הא בלאו קרא הוי אמינא דמותר לקנאות ואין חוששין לקטטה. ש"מ דלא כתנא דברייתא דדריש ודברו לו דמשיאין לו עצה לחלון ולא ליבם מחשש קטטה, דלברייתא קשה למה לי וקינא בלאו הכי נדע דאסור לקנאות מחשש קטטה כמו דמבטלין מצות יבום מהאי טעמא. ולמאן דאמר דצריך וקינא להורות דמותר לקנאות הא בלאו הכי ס"ד דאסור משום חשש קטטה. ע"כ דס"ל דודברו לו כתנא דברייתא דמשום חשש קטטה מבטלין מצות יבום. והכי נמי הוי ס"ד בלאו הכי דאסור לקנאות משום חשש קטטה. ולפי זה אתי שפיר דרבינו סובר כתנא דברייתא דודברו לו שיחלוץ דמבטלין מצות יבום משום חשש קטטה. הכי נמי ע"כ וקינא אצטריך דמותר לקנאות דבלאו הכי הוי ס"ד דאסור דומיא דהיכא דאינו מיבם. דאי לאסור לקנאות למה לי קרא הא בלאו הכי ידעינן דאסור כמו דמבטלין מצות יבום בשביל קטטה

ובזה יובן לפענ"ד ליישב מה דקשה לי על דברי רבינו, מדוע פסק דרשות וחובה לקנאות והא קיי"ל בכל מקום הלכה כסתם משנה וסתם משנה דהמקנא דיעבד אין לכתחילה לא דאס ר לקנאות. ואע"ג דתלמודא מסיק [בד"ג ע"א] ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה דתניא וקינא את אשתו רשות כו'. הא התם אלא אמימרא דתנא דבי ר"י דקאמר נכנס בו רוח דמסתברא דר"ל רוח טהרה, דהרי אשכחן דס"ל דוקינא רשות אבל להלכה לא קאמר והוי לי' לרבינו לפסוק כסתם משנה דאסור. ולפי מה שכתבתי מובן דהנה בהחולץ שם פריך אמתני' דארבעה אחין שמתו אם רצה הגדול לייבם את כולם הרשות בידו. ופריך ומי שבקינן לי' והתניא כו' מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת כו'. וקשה מה פריך אימר מתניתין דלא כברייתא ואתיא כמאן דאמר דאין משיאין לו עצה כו' לבטל מצות יבום וע"כ קאמר דאם רצה לייבם כולם רשאי. וצ"ל דפריך משום דסתם לן תנא בספ"ק דבכורות [די"ג ע"א] במשנה דחזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום וכן [בריש יבמות] אמתני' דפוטרת צרותיהן כו' קאמר בגמרא דסתם לן תנא כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ע"ש. וא"כ דמצות חליצה קודמת פריך שפיר דהיה לנו להשיא לו עצה הוגנת וכדתניא בברייתא ואין שום אדם חולק בזה דהרי אין מבטל שום מצוה דבלאו הכי מצות חליצה קודמת ואפשר ג"כ בחליצה

ולפי זה אתי שפיר דתנא דמתני' לטעמי' דקתני משנה אחרונה דמצות חליצה קודמת וכאבא שאול וא"כ שפיר ס"ל דאסור לקנאות. ולהכי אצטריך וקינא דבלאו הכי הוי אמינא דמותר לקנאות ולא איכפת לן לקטטה, והא דביבום משיאין לו עצה שלא לייבם, היינו משום דמצות חליצה קודמת ליבום אכן רבינו לטעמי' דפסק [ברפ"א מה' יבום] דמצות יבום קודמת לחליצה וכמסקנא דתלמודא בהחולץ [דל"ט ע"ב] דחזרו לומר. מצות יבום קודמת ולא אכשור דרי רק דמעיקרא ס"ל כאבא שאול ולבסוף ס"ל כרבנן ע"ש. וא"כ דמצות יבום קודמת ואפ"ה גלי קרא דודברו לו דמשיאין לו עצה שלא לייבם משום קטטה. ש"מ ע"כ דוקינא איצטריך להתיר לקנאות. דאי לאסור למה לי וקינא בלאו הכי נדע לאסור מדגלי קרא דמבטלין מצות יבום משום קטטה ממילא נדע דאסור לקנאות משים חשש קטטה ולמה לי וקינא. ע"כ דאצטריך וקינא לגלות להתיר לקנאות ולא חיישינן לקטטה, וגלי קרא בהדיא דקינוי מצוה או רשות ולא איכפת לן לקטטה, ואתי שפיר ודו"ק: