אוצר המלך לט

הוא מאכל בהמה, וכן בספ"ק דביצה [די"ד ע"ב] תניא ר' שמעון מתיר בתבואה כו' שעורין ליתן לפני בהמתו כו' עי' שם, וכן משמע בשילהי פרק המדיר [דע"ז ע"א] אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כו' אמר אכסוה שערי לאלעזר כו' ופירש"י ד"ה אכסוה האכילהו שעורין כבהמה כו' עי' שם. הרי מכל הנ"ל דשעורין אינו אלא מאכל בהמה ולא יוצלח למאכל אדם וצ"ע, ועיין ברכות [דל"ו ע"א] והא אמר ר' זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא ואקמחא דשערי מברכינן כו' אצטריך ס"ד אמינא כו' קמחא דשערי ה איל וקשה לקיקיאני לא לבריך עלי' כלל כו' עי' שם, ועיין עוד שבת [דק"מ ע"ב] האי מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי ואכל דחטי כו' עי' שם ועיין שבועות [דכ"ו ע"ב] בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם כו' עי' שם. וכתב הרב בית יוסף בטור יו"ד סימן ר"י] דמשמע דוקא פת חטין הוי סתם פת אבל לא פת שעורין עי' שם שנשאר בצ"ע על דברי הרמב"ם והרא"ש עיי"ש ובדרכי משה שכתב ולקמן סימן רי"ח מבואר דפת שעורין נמי פת סתם מקרי ודינו כשל חטין ע"כ, ונראה דט"ס רי"ח וצ"ל רי"ז וכונתו למה שכתוב בטור שם הנודר מפת סתם אינו אסור אלא מפת חטין ושעורין כו עי' שם דמבואר כן דפת סתם היינו גם שעורין ומשמע דגם פת שעורין נאכל לאדם. וכן משמע במגילת רות שנתן בועז לרות שעורין משמע דהי' מאכל אדם, וצ"ע מכל הנזכר לעי דנתבאר דאינו אלא מאכל בהמה ואינו ראוי לאדם וכן משמע דאין נאכל לאדם דאי הי' נאכל לאדם הי' אסור להאכיל לבהמה ועי' בספר אמתחת בנימין פ"ח דשביעית משנה א' ואין ראייתו מוכרחת כל כך עי' שם וכדאמרינן בתענית [ד"כ ע"ב] ברב הונא דכל ירקא דהוי פייש כו' זבני' ושדי' לנהרא ופריך ולשדי' לבהמה ומשני קסבר מאכל אדם אין מאכילין לכלבים ע' שם ברש"י הטעם דנראה כבועט בטובת הקב"ה שהשפיע בעולם עי' שם, ובפ"ק דביצה [דף ו' ע"ב] אמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כו' עי' שם [ועיין בשבת דקנ"ה ע"ב שמע מינה אורח ארעא למשדי אומצא לכלבא כו' ואע"ג דהאומצא מאכל אדם ס"ל שאני כלב דמזונותיו עליך ואינו אוכל דבר אחר זולת אומצא וכמו שאמרו ז"ל לית עניא מכלבא] ואיך יאכיל לסוסים ולרכש אלו הי' מאכל אדם שמע מינה דלא חזי למאכל אדם, ועי' בשבת [דק"ח. ע"א] בעובדא דרב כי אתי לבבל וחזא למא דקא דלו ועכירי דאוכלי' שמואל נהמא דשערי עיי"ש וצ"ע בזה, גם צ"ע קצת אשינויא דכתובות שם דקאמר לא פסק לה שעורין כפלים בחטין אלא ר' ישמעאל כו' משמע דבכולי עלמא דהשעורין טובים אין צריך שעורין כפלים בחטין ולא משמע כן פשטא דלישנא דגמרא פ"ק דתענית [ד"ה ע"א] ברעב שהי' בימי יואל בן פתואל קאמר דאמר לי' נביא לישראל כו' א"ל מי שיש לו קב חטין או קביים שעורין יאכלנו ויתי' כו'. עי' שם דנקט בלשני' קב חטין או קביים שעורין משמע דמסתמא השעורין להיותם גרועים המה כפלים מחטין וצ"ע

ומה שכתב והכרוב עיין בס"פ כיצד מברכין [דמ"ד ע"ב] כרוב למזון ותרדין לרפואה וכרוב למזון אין לרפואה לא כו' עי' שם

ומה שכתב והחציר היינו מה שנקרא בלשון חז"ל כרתי וכמו שתרגם אונקלוס במדבר י"א פסוק ה'] ע"ש. ושם משמע דהוא טוב למאכל אדם, ועיין ברכות [דל"ה ע"ב] דכרת ותומי בלבד הם טובים חיים כמו מבושלים לא ככל הירקות שהבישול משבחם ועיין שם בתוס' ו משכחת: ומה שכתב והבצלים עיין עירובין [דכ"ט ע"א אכל בצל השכים ומת אין אומרים ממה מת ואמר שמואל לא שנו אלא בעלין אבל באימהות לית לן בה ובעלין נמי לא אמרן אלא דלא איבצל זירתא שלא גדל זרת] אבל א בצל זירתא לית לן בה ולא אמרן אלא דלא אשתי שיכרא אבל אישתי שיכרא לית לן בה, ושם לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו ומעשה כו' ועי' שם ברש"י נחש ארס שרף הבצל. ועי' שם בתוס' ד"ה מפני. ועיין ברש"י פירוש החומש במדבר י"א ה'] דאומרים לאשה מינקת אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק כו' עי' שם וכן כתב עוד ביומא [דע"ה ע"א] ברש"י ד"ה הללו עי' שם

ומה שכתב והשומים עיין שלהי מרובה [דפ"ב ע"א] חמשה דברים נאמרו בשום משביע משחין ומצהיל הפנים ומרבה זרע והורג כנים שבמעים ויש אומרים מכניס אהבה ומוציא הקנאה