אוצר המלך לח

ובזה נראה לי ג"כ ל לישב קושיית התוס' בפ"ק דתענית] שהקשו דשמואל אהדדי דבפ"ק דתענית ס"ל לשמואל היושב בתענית נקרא חוטא ובהחובל מוקי שמואל ברייתא דיכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהי' פטור כו' אף הרעה רשות כו' ביושב בתענית דזו הרעת עצמו דרשות עיי"ש הרי דרשאי לישב בתענית, עיי"ש מה שתירצו לפום שיטתם דיש מצוה ועבירה ודמי למתענה בשבת עיי"ש. אכן לרבינו דס"ל דחטא גמור יש כאן קשה דשמואל אהדדי ועי' בלחם משנה, ולפי האמור דאיש רשע רע הרשות אליו להתענות ימים רבים לכפרת עונותיו, והנה בפ"ק דנדרים [ד"ט ע"א] תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן כנדרי כשרים לא אמר כלום כי רק הרשעים קופצים ונשבעים ונודרים אבל לא כן משפט ישר הולך ואיש כשר, וא"כ זה הנשבע להרע לעצמו חזקת רשע כי לו הי' איש כשר לא הי' נשבע כמשפט כשר וא"כ הלא לו נתנה הרשות להתענות ושפיר א"ש בנשבע להתענות שזה דבר הרשות, אכן בפ"ק דתענית דודאי מיירי באיש כשר אשר לא העזה נתיבה ואין בידו עון אשר חטא להתענות עליו. אך לסגף נפשו בלבד עלה קאמר דנקרי חוטא דמה לך לסגף נפשך על לא דבר ונשמה שנתת בך החייהו כן נ"ל: פרק ד' הלכה ט'

יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאוד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים. והגבינה המלוחה הישנה. והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן ויין מגתו ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר הרי אלו לגוף כמו סם המות. ויש מאכלות שהן רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע. לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה. ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ"ד שעות. ובשר שוורים גדולים ותיישי' גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים. אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים והדילועין אוכלין מהן בימות החמה: ומה שכתב והכמהים ופטריות. עי' ברפ"ג דעירובין [דכ"ז ע"א] אמתניתין דבכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומלח ופריך ותו ליכא והאיכא כמהים ופטריות כו' עי' שם. משמע דכמהים ופטריות לאו מידי דמיזן נינהו

ומה שכתב והעדשים, עיין בפרק כיצד מברכין [ד"מ ע"א] אמר רב מרי אמר ר' יוחנן הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו אבל כל יומא לא מאי טעמא דקשה לריח הפה ע"כ. ועי' בפ"ק דפסחים [ד"ג סוע"ב] בעובדא דיוחנן חקוקאה בהא דקאמר הוה ל' לומר עדשים נעשין יפות עי' שם. משמע דעדשים הי' נאכל לאדם ועדיף משעורים ועיין שם וכן משמע בספ"ק דביצה [די"ד ע"ב] דתניא ר"ש מתיר בתבואה כו' שעורין ליתן לפני בהמתו עד עדשים לעשות מה הסיסן עי' שם. ועי' בעירובין [דפ"א ע"א] אמר רחב"א אמר רב מערבין בפת עדשים איני והא ההוא דהואי בשני דמר שמואל ושדי' לכלבא כו' יעי' שם

ומה שכתב ולחם שעורין עיין בכתובות [דס"ד ע"ב] המשרה אשתו על ידי שליש כו' אמר ר' יוסי לא פסק לה שעורין אלא ר' ישמעאל שהי' סמוך לאדום כו' ובגמ' פריך עלה באדום הוא דאכלין שעורין בכולי עלמא לא אכלי ומשני הכי קאמר לא פסק לה שעורין כפלים בחטין אלא ר' ישמעאל שהי' סמוך לאדום מפני ששעורין אדומיות רעות עי' שם, משמע דשעורין מאכל אדם בכל העולם וצ"ע לפענ"ד דבפ"ק דפסחים [ד"ג ע"ב] בעובדא דיוחנן חקוקאה כו' אמרו לי' שעורין נעשו יפות אמר להו צא ובשר לסוסים וחמורים דכתיב השעורין והתבן לסוסים ולרכש כו' עי' שם, הרי מבואר להדיא דשעורין אינו מאכל אדם כלל, והכי נמי אמרינן בסוטה ריש פ"ב [די"ד ע"א] כל המנחות מן החטין וזו מן השעורין כו', כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה ע"כ. מבואר ג"כ דשעורין