אוצר המלך רב

רוב מנין וברוב בנין או רוב מנין ודאי ניכר ג"כ תבנית אדם ולא צריך לפרש. ומה שהצריכו בזה רובע הי' אפשר לומר דהוא כדי שיהיו העצמות גדולים קצת דאז ניכר גם ברוב בנין לבד או רוב מנין לבד וברוב בנין ורוב מנין יחד אפי' קטנים ניכר

[קמט] ויש לעיין מהא [דסופ"ב דאהלות מ"ז] רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחד כשעורה דחכמים דקיי"ל כותייהו מטמאין באוהל וכשנדקדקו כ"כ ודאי אין ניכר בהם עוד תמונת אדם. ואולי י"ל דדוקא אמרו רובע עצמות שנדקרקו דמשמע שהיו כבר רובע עצמות יחד וחלה טומאה ואין נפקע עוד ע"י שנדקדקו. ועל דרך מה שא' [שם ריש פ"ג] דכל המטמאים באוהל שנחלקו חכמים מטמאין, ואין ה"נ אם נתדקדקו כל עצם לבדו ואחר הדקדוק נצטרפו לרובע דאין מטמאין, אבל אין בזה טעם כ"כ דמה בכך דהי' טמא תחלה שאז היה ניכר לעצם אדם כיון דעתה אינו ניכר לעצם אדם. וי"ל דזה דמי לאמה"ח שנחלק לב'. דקיי"ל כת"ק שם ובסוף פ"ב] דטהור כיון דהשתא לאו אבר הוא ורק ר"י הוא דמחלק שם בין כשבא מהטמא ע"ש ולא קיי"ל כותיה, וע"ש בספר משנה אחרונה הנדפס מחדש [שם ובריש פ"ג] דהוא הדין ג"כ לאבר מן המת מהאי טעמא דאינו עוד אבר כברייתו ע"ש. [ובס' תפ"י שם יש סתירה ממה שכתב בפנים למה שכ' בהלכתא גבורתא שלו שם ע"ש]. והכא עדיף טפי דאף לר"י שם י"ל דוקא שם דבצירופן הוא אבר כברייתו, אבל הכא כשנדקדק כ"כ גם בצירופן אין ניכר כלל שהם עצם אדם. ועוד דלפי זה ברוב בנין ורוב מנין שנדקדק ואין בו רובע ג"כ ראוי שיטמא ומתניתין לא אמר אלא רובע עצמות, ואף די"ל דחדא נקט ונקט רובע דהיא קמייתא [שם משנה א'] והוא הדין לאידך. וכ"ש נמי י"ל דהוי לרבנן דרוב בנין ורוב מנין שאין בו רובע משמע דעדיף מרובע עצמות. אבל ראיתי בהמאירי נזיר [ריש דף מ"ט] בריש המשנה הב' ד"ה על אלו. כתב דברוב בנין או רוב מנין מגלח אע"פ שאין רובע הואיל ולא נדקדקו העצמות אלא עומדים בעינם ע"כ. והוא סבור דרוב בנין או רוב מנין ולא בעינן תרווייהו, ועכ"פ הנה הי' פשוט בעיניו דרק רובע הוא גם כשנדקדקו אבל טומאת רוב בנין ורוב מנין כשאין בו רובע אינו אלא כשהם בעינם והיינו משום דאז ניכר בהם צורת אדם

[קנ] ובעיקר הדבר הרמב"ם בחבורו [פ"ב מהל' טו"מ הל"ח] כתב עצמות המת כו' אם נכרת בה [צ"ל בהם] צורת עצמות נראה דחסר מלת האדם] הרי אלו כו' שאני קורא בהם עצם אדם ואלו הן כו' השדרה והגולגולת ורוב בניינו ורוב מניינו וכו'. ובהל' ט' כתב שאר עצמות המת שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין ולא שדרה וגולגולת שלימין אם היה בהן רובע כו' ע"ש הנה תפס בכאן שיטה אחרת בחשבון ג' שיעורים הנ"ל דמפרש סיפא דרוב בנין ורוב מנין הוא כמו או רוב מנין ובחד רוב סגי להיות נקרא עצם אדם גם בליכא רובע והם ב' שיעורים ושיעור דרובע עצמות הוא בדליכא שום רוב והוא שיעור אחד הג', ובכ"מ שם הביא כן גם מפירוש המשנה מוגה והוקשה לו דהוא נגד פשט לשון המשנה דאהלות ועדיות, ועי' שם שנדחק לפרש לשון המשניות בדברים שאין מובנים יפה להעמיס כן בלשון המשנה. גם מה שכתב שם בסוף דבריו כלומר אע"פ שהוא משאר עצמות זולתם. לשון זה שייך על רוב בנין שהוא מעצמות הקטנים שאינם מכלל עצמות דרוב בנין. אבל על רוב מנין מה שייך לשון עצמות זולתם, והרי כל העצמות בכלל המנין דרמ"ח ויכולים להיות מכלל מנין דקכ"ה שהוא רוב מנין. וחידוש עליו שלא הביא בזה דברי הר"ש שם באהלות שכתב בד"ה רובע עצמות מרוב המנין כלומר אע"פ דליכא רוב מנין ולא רוב בנין ע"כ. הנה מבואר דהוא מפרש כן וכתב כלומר ר"ל דאינו כמובן מפשטיה. רק מ"ש מרוב מנין נראה דמפרש דר"ל מקצת רוב מנין ולא כל רוב מנין, וכן מרוב בנין מקצת רוב בנין ולא רוב בנין כולו כבסיפא. והרא"ש בפירושו דרכו תמיד לקצר פירוש הר"ש ולהעתיק דבריו כידוע ובכאן לא כתב לשון זה שהיה צריך לפרש אם היה מפרש כדבריו דלא נטעה, מזה משמע ג"כ כמו שכתבתי לעיל דבכאן נגרר אחר פירוש הרמב"ם שכן הטעם שכתב בשדרה וגולגולת הוא ממנו כנ"ל, והיה לפניו ג"כ הנוסחא שבדפוס והוא נוסחא עתיקתא, ובאמת הנוסחא המוגה שבכסף משנה הוא משונה לגמרי מנוסח הדפוס ואינם שינוים קלים שיוכל לתלות בט"ס. וע"כ דבגוף פירוש הר"מ עצמו היה ב' נוסחאות דתחלה פירש כפשט הלשון, ואח"כ במהדורא בתרא הדר ביה ותיקן הנוסחא אחרת שבכסף משנה. ומעתיקי פירוש המשנה ללשון הקודש בזמן הרשב"א הי'