אוצר המלך קפ

דהאי איש למעט קטן מכרת. א"כ ליכא למעט מיניה בן ח' מקבלת טומאה, דהא לא מיירי אלא מכרת דגם קטן אמעוט וא"כ לרבנן בן ח' יקבל טומאה וע"כ דבן ח' אינו ענין למקצת נפש שהוא מקצת מהכל. בניטל מקצת הנפש הקודם על ידי ני אדם אחרים או בידי שמים או ע"י מכת הטרפות שבו. וזה המכה הכה מקצת הנפש הנשאר וכן בבכור מבני ישראל וזה מקצתו מבני ישראל ומקצתו מעכו"ם, וכן כולהו מקצת דמייתי תוס' בכורות שם ד"ה ור"י כמו מקצת דמו שמכסה מקצת ונשאר מקצת שלא כיסה ומקצת שה שמקצתו צבי, ומקצת בתולים ומקצת כסף שנשאר רק מקצת יעו"ש בתוס'. אבל בן ח' שהנפש כולה כמו שניתנה בו רק שלא נשלם עדיין חיותה וגידולה אפי' מקצת נפש אינו

[קטז] ובלאו הכי נמי ע"כ גם לענין מקצת לא דמי לדהתם. דלפמ"ש דלריב"ב נפש משמע כולה נפש וגוסס בידי אדם ובידי שמים וטריפה אינה בכלל, א"כ לא יקבלו טומאת מת וסתמא תניא [ברפ"א דמס' שמחות] הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר וליכא דפליג עלה. וכן בטריפה לא אשכחן מ"ד שלא להחשיבו כחי לענין קבלת טומאת מת. וע"כ דבגוף שם נפש לד"ה כל שיש בו חיות קרוי נפש ורק לענין מכה נפש הוא דפליגי היכי דיש סברא לומר דהתורה הקפידה על כולו. בזה י"ל כמו שנאמר סתם ולא כתיב כל לרבות כל דהוא אמרינן דכוונה דוקא על כולו אבל היכא דליכא טעם וסברא לומר דקרא קפיד על כולו אין טעם לומר שיתמעט מקצת כיון דמ"מ נפש חיה הוא. יש לפרש דשם נפש שייך גם על מקצת. רק בכונת הכתוב בסתם פליגי ושייך רק במידי דמסתבר לומר כן. ושפיר שם לענין נפש ג"כ שבאוהל המת לדברי הכל גם אלו בכלל. וא"כ בן ח' דאמעיט ע"כ משום דלא חשוב נפש כלל והרי הוא כאבן. ואע"פ שיכול לחיות ולהתקיים זמן רב יותר מ"מ חיותו אין נחשב חיות כמו שכתבתי לעיל ולא דמי לגוסס. ותדע שהרי אין מחללין עליו השבת אפי' באיסור דרבנן כמ"ש בשבת קל"ה א"] וע"ש ברש"י ותוס' ד"ה מפני, ועל גוסס מחללין השבת אפי' במלאכה דאורייתא כמ"ש התוס' [נדה מ"ד רע"ב]. ועיין שבות יעקב [חלק א' סי' י"ג] וגם מהא דשבח [קל"ו רע"א] לענין מילת ספק בן ח' בשבת שאמרו אי בן ח' מחתך בבשר בעלמא דליכא ביה משום חבורה וחובל נפש משמע נמי דלא חשיב נפש כלל. וע"כ הי' נראה לי דהעיקר כגירסת התוס' בסנהדרין ד"ה הכי גרסינן דהביאו גם שם קרא דכי יכה כל נפש כבנדה שם, ועיין במהרש"ל שם משמע דהבין טעם הגהתם משום דמנפש לבד אין לרבות קטן רק מכל נפש. ודזהו שסיימו ומפיק כו' כל נפש נפש כל דהו דר"ל מלשון כל משמע כן, ועל זה תמה שם מפלוגתא דריב"ב ורבנן הנ"ל בדרשא דפירוש כל, ע"ש שנדחק לתרץ בדברים שאין מובנים יפה יעו"ש. והוא תמוה מאוד להעלות על דעת דקטן אינו בכלל נפש והרי נפש גמור הוא ורק איש משמע גדול. אבל לשון נפש ואדם גם קטן בכלל. וכמבואר בגמרא דנדה הנ"ל לענין טומאת נגעים וטומאת מת הנזכר לעיל, ומה שכ' תוס' לשון כל דהוא כן הוא גם לשון הגמ' נדה שם אדם כל דהו נפש כל דהו אע"ג דלא כתיב שם כל וקרי ליה כל דהוא לישנא בעלמא ולא ככל דהו דריב"ב דאינו כל הנפש. ובנדה [שם ב'] אקרא דיכה כל נפש הלשון מכל מקום ובתוס' שם ד"ה איש הלשון אפי' כל דהו. ומשמע קצת דהי' גירסתם כן בלשון הגמרא שם. ומ"מ ודאי אין כונתם ממלת כל רק מפשטי' דלשון נפש וכדלעיל שם, וכן בחידושי הריטב"א שם ריש ד"ה וכתיב כתב פירוש ואפי' קטן בן יומו קרוי נפש ע"כ

[קיז] ושוב ראיתי בתורת חיים סנהדרין שם הרגיש בזה לתמוה על מהרש"ל כמ"ש. והוא הביא בזה מהגמ' שם [פ"ה סוע"ב] בגונב נפש. ומה שכתב דע"כ צ"ל כן לגירסת התוס' כו', לא ידעתי מה הביא והרי מהרש"ל סבור דבאמת מפני כן מחקו התוס' גירסא זו, אך מ"ש הוא שם דדריש לה מדכתיב נפש ולא כתיב איש [וכן כתב שם על מיעוט דקטן מאיש דהוא ג"כ מדלא כתיב נפש. וגם זה אינו רק פשט משמעות לשין איש הוא גדול וכמו דפשטיה ממעט אשה. וכן לשון אשה פשטיה משמע גדולה כמ"ש בנידה [מ"ד ריש ע"א] ושם לא שייך לומר הדיוק מדלא כתיב נקבה דאשה הוי קיצור אות ומהיכי תיתי לדייק בזה] ע"ש, לפי דעתי לא הועיל ליישב גירסת התוס' והגמ' דנידה מכל נפש. דכיון דכל אצטריך להא דריב"ב ורבנן. א"כ ע"כ לכתוב נפש ולא איש [או אדם לבד] דעל הנפש שייך הא דכולו או כל דהו שעל ידי ההכאות הקודמות עד שנעשה גוסס נחסר מחיות נפשו ואינה בשלימות כמו שהיתה ולא שייך כלל על שם איש, וע"כ