אוצר המלך קסב

שייחסו בדפוס, דרחוק בעיני שהר"ש יביאו. והגם דבפירוש הר"ש משאנץ הנדפס מחדש על תו"כ מביא הרבה מפירוש הראב"ד על תו"כ וקוראו פירוש לוניל כבר כתבתי במקום אחר דגם אותו פירוש אינו להר"ש משאנץ כלל. ואף דמצינו הראב"ד מובא בתוס' [תענית כ"ה א'], ובגליון הש"ס מהגרע"א שם ציין שמובא עוד שמעתיה דראב"ד בתוס' יומא י"ח סע"ב] ובתוס' [ע"ז ל"ח רע"א] והי' אצלו לחידוש שיביאוהו התוס'. וע"כ ציינו שם וגם ביומא שם, והשמיט לציין עוד בתוס' ותמורה י"ב סע"ב] ד"ה יוסף, אבל התוס' בכל מסכתות הנ"ל נתחברו בזמן מאוחר הרבה מהר"ש, ותוס' תענית הוא מאחרון יותר דשם [י"א סוע"ב] מביא טור או"ח. ותוס' יומא הוא ממהר"מ מרויטענבערג. ותוס' ע"ז מרבינו פרץ. וגם תוס' מעילה מאוחר. ובמקום אחר כתבתי דכמדומה לי דהם מתלמידי מהר"מ מאייברא] ושם בשולי היריעה בש"ס דפוס ווילנא החדש ואיני יודע ממי יצאו הדברים ודפוס הישן מהספר לא ראיתי] כתב על לשון הנ"ל דר"ל שיש כשעורה בבשר וכשעורה בגידין ע"ש. והם דברי הבל מאיזה מהביל וטועה דלא ידע מאי קאמר. ומה ענין שיעור כשעורה לבשר ולגידין. וגם מה ענין סיומו על זה ר"א לטעמיה כו'. ולא הבין עיקר דברי הראב"ד וכונתו בפירושו. דהמובן מדבריו אלו דהוא אינו מפרש כהרע"ב דגם הך ד"א הוא בדומה לראשון להביא ראיה עוד דטומאת בשר מרובה. רק זה טעם אחר על גוף דינו דבשר הפורש מטמא ולא עצם דבשר שפירש אף שנשאר דבר מועט שאין בו להעלות ארוכה עדיין מטמא במגע ומשא והו"ל פורש מהטמא. וע"כ דומה לפורש מהמת משא"כ עצם הפורש אע"פ שבזה כשעורה ובזה כשעורה, היינו שגם בהנשאר יש כשעורה לר"א דעצם כשעורה הפורש טהור הרי שניהם טהורים. והוי לי' פורש מטהור ולא דמי לפורש מהמת. ואע"ג דזה לכאו' מערכה על הדרוש. שהרי אם נאמר דגם עצם הפורש טמא ממילא גם הנשאר טמא כשנשאר כשעורה והוי לי' פורש מהטמא, זה אינו דמ"מ שפיר אמר דלא דמי לבשר דהנשאר טמא משום אבר. וע"כ דומה למת לטמא הפורש כבמת. אבל עצם כיון דאי טהור הו"ל פורש מטהור ולא דמי למת אין לחדש בו טומאה, וזה פשוט וברור בכונתו. והנה דהוא מפרש הך חסר דהוא אח"כ, ומיהו אין מזה ראיה לפירוש הרע"ב. דהראב"ד מפרש הך חסר בשר ועצם דר"ל ע"י הפרישה דכזית בשר וע"כ כנ"ל, וא"כ הך חסר היינו עתה. משא"כ להרע"ב דקאי בעלמא ויש לפרש כך וכך

[פז] ועיין בתוס' המכונה שאנץ בעדיות שם. אחר העתקת דברי ראב"ד כתב ועוד נראה אבר שחסר עצם כשעורה טהור דתנן פ"ב דאהלות כו' שחסר עצמו ע"כ. ודבריו סתומים. ונראה דמלת כשעורה ט"ס וצ"ל כ"ש ור"ל כל שהוא. והיה כתוב לפני איזה מעתיק כ"ש בניקוד אחד על האות לסימן מר"ת וטעה לחשוב דהוא ציון לחסרון אותיות באותה תיבה ודימה דר"ל כשעורה]. ואינו מפרש כראב"ד דחסר עצם אפרישת עצם כשעורה מהאבר. ומשמע דמפרש כהרע"ב דבעלמא קאי, ושהך ד"א ראיה במרובה טומאת בשר אלא שקיצר הרבה בדבריו [ומפרש אאבר מן החי ודלא כהר"ש סופ"א דאהלות המובא בתוי"ט דמפרש אאבר מן המת. ומיהו אין להביא ראיה מזה דהני תוס' אינו מהר"ש. דהר"ש שם [ופ"ב מ"ה] הביא אההוא דהתם דחסר עצמו מחסר עצם דעדיות הנ"ל ומפרש ג"כ אאבר מה"ח. רק אח"כ כתב ומיהו ההיא איכא לאוקמי באבר מה"מ כדפי' בסופ"א ע"ש, ודבריו בסופ"א אחר חזרה ובתוס' הנ"ל קודם חזרה וכמו שר"ל בתחלה שם] והנה כתב סתם דטהור כדהתם דהיינו אפי' הבשר שלם ויש כזית. ואע"ג דהכא לר"א קיימינן. י"ל דאפי' חסר אח"כ נמי. דהנה לפ"ד הראב"ד הנ"ל ע"כ צ"ל דלא אמר ר"א אלא כשנשאר קצת בשר. אבל אם בנטילת הכזית בשר לא נשאר עוד כלום רק העצם לבדו דהוא טהור. גם הבשר טהור. ואין זה תימא אע"פ שאמר סתם. דגדולה מזו אר"ש בתוספתא דעדיות [פ"ב הל' י'] ופ"ב דאהלות סוף הל ה'] והובא בהר"ש [שם פ"ו מ"ו]. דלא טימא ר"א אלא כשיש באבר בשר כראוי דזה וזה מטמאין במגע ומשא ובאוהל ע"ש. ונראה דמפרש הך ד"א כו' דאמר ר"א במתני' כן וכפירוש הראב"ד. רק הך חסר בשר מפרש כמ"ש לעיל מהרע"ב ע"פ דרכו דקאי ארישא דבבשר כראוי מטמא. וע"כ גם כשחסר הכזית בשר כשנשאר כראוי מטמא וטימא רק בכה"ג. ומ"ש ראב"ד גם בלא נשאר כראוי ומשום דמטמא במגע ומשא, הוא לפ"ד ת"ק שם דהשיבו לו אפשר שהבשר מטמא במגע ומשא ובאוהל והאבר טהור. ומפרש דאין ר"ל טהור לגמרי, דבזה לפ"ד לדברי הכל לא טימא ר"א ומשמע לי' כן לשון התוספתא דקרי