אוצר המלך קסג

להנשאר אבר ואמרו שם דהבשר תלוי באבר ע"ש, ואם כל הבשר ניטל ונשאר העצם ערום הוא נקרא עצם ולא אבר. וע"כ דלא אמר ר"א אלא בנשאר מעט בשר ויש עליו עדיין שם אבר במקצת לטמא במגע ומשא, ומשום הכי אמר שהבשר תלוי באבר דטומאת הבשר רק בשביל שפורש מאותו אבר הנשאר הטמא במגע ומשא. ועל זה אמר האיך מטמא באוהל והאבר טהור. ר"ל טהור מטומאת אוהל דליכא בשר כראוי. וכן פירש בפשיטות בזר זהב מהגר"א באהלות שם. ואחריו נמשך המפרש מנחת קנאים בעדיות שם ע"ש

[פח] וי"ל דבעל התוס' הנ"ל גם ע"פ דרכו אח"כ מודה בהא לראב"ד הנ"ל שמביא מקודם וכמשמעות לשון התוספתא הנ"ל וכנ"ל ג"כ, דלא טימא ר"א אלא כשנשאר אבר טמא דפירש מהטמא ודומה למת. אבל חסר כל שהוא מהעצם דליכא נשאר אבר טמא שפירש ממנו לא דמי לפירש מהמת, ואפשר דזה ג"כ דעת הכ"מ והתוי"ט הנ"ל דגם לר"א בזה אין מטמא משום בשר באמה"ח. ושפיר ציין תוי"ט לפ"ג דאהלות דס"ל דהוא גם לר"א דזה לא נקרא פירש מהאבר, אבל לא ידעתי מנ"ל להחליט בפשיטות כן גם בדברי הרע"ב. והרי הר"ש שם בפ"ב דאהלות [ריש משנה ה'] אהא דחסר עצמו טהור. כתב משום דכזית בשר הפורש מאבר מה"ח טהור כר"י דעדיות ע"כ, הנה פשיטא לי' דחסר היינו גם אח"כ ודטהור רק לר"י אבל לר"א טמא דחשוב פורש מאמה"ח. אע"פ שלא נשאר עתה שם אבר טמא שפורש ממנו. כיון דמעיקרא הי' טמא הוה לי' פורש מהטמא. ומלשון התוספתא הנ"ל אין ראיה דהרי כיוצא בו אמרו בתוספתא שם ושם אח"כ לר' נחוניא דמטמא. ועצם כשעורה הפורש מאבר מה"ח ומטהר בבשר דא"ל ג"כ מי תלוי במי כו' הוי אומר עצם תלוי באבר. אפשר שהעצם מטמא במגע ומשא ואבר טהור כו'. ור"ש אומר בזה ג"כ דלא טימא ר"נ אלא כשנשאר באבר עצם כשעורה ע"ש. ולת"ק קאי כשלא נשאר עצם כשעורה דטהור לגמרי וליכא עליו טומאת אבר כלל, ואפ"ה קרי לי' תלוי באבר לפי שהנשאר הוא כל הבשר והגידין וקצת עצם. ואף שאין טומאת עצם הפורש אין תלוי בהנשאר כלל דהרי הנשאר טהור. ה"נ לר"א אף דאין טומאת הבשר תלוי בהנשאר מ"מ קרי לי' תלוי באבר כיון שהנשאר הוא כל העצם והגידין וקצת בשר ואף דר"א מטמא גם בלא נשאר בשר כלל. אפי' תימא דבכהאי גוונא אין קרוי הנשאר אבר ושהבשר תלוי בו. אין תימה אם הם השיבו על דבריו היכי שנשאר בשר

[פט] ובאמת יותר יש לפרש בלשון התוספתא דליכא כלל בשר. דיתפרש לשון טהור דר"ל לגמרי ואין צורך לידחק דר"ל טהור מאוהל לבד. וקאי בניטל כל הבשר. וקרוי ג"כ לנשאר אבר ודתלוי בו לפי דעצם וגידין הנשאר הם עיקר האבר. שהרי חסר העצם כ"ש אע"פ שכל הבשר שלם טהור משום אבר לד"ה. וחסר בשר והעצם שלם אם נשאר כראוי מטמא גם באוהל. ושלא כראוי מטמא עכ"פ במגע ומשא משום אבר. והדבר מפורש ג"כ במשנה דעדיות שם דעיקר האבר הוא העצם. במה שאיתא שם מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר שהבשר הפורש מה"ח טהור והאבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא ע"ש. והרי האבר הוא עצם עם בשר ועצם בלא בשר הפורש מה"ח ג"כ טהור. וע"כ כמ"ש משום דהעיקר תלוי בעצם. ולזה כוון הראב"ד בפירושו שם שכתב פירוש כברייתו שיש עליו בשר כראוי ע"כ. ור"ל אע"פ שחסר קצתו משא"כ חסר כל שהוא מהעצם. וכן סיים ג"כ בתוס' והמכונה] שאנץ לשם. אלמא עצמות גרמו טומאה יותר מבשר ע"כ, וכן הוא ג"כ בפירוש הר"ש ובפירוש הרא"ש ובפ"ד דאהלות סוף מ"ה] דפירוש כברייתו שלא חסר העצם ע"ש. וכוונו למה שכתבתי. וע"ש בתוי"ט ד"ה שהבשר כתב דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם מה אדם כו' כדפירש הרע"ב לעיל ע"כ. וע"ש לפני זה ד"ה אבר. ולפ"ד קרא קרי לאבר עצם ומשמע מזה דעיקר טומאת האבר הוא מצד העצם, ומזה יהי' ראיה לקרות לעצם אבר. ולשונו לשון התוספתא הנ"ל, אבל לא על לשון המשנה שם מרובה טומאת העצמות דמשמע דהוא מרובה בפעל יותר מטומאת הבשר, ולפי שהרע"ב שם כתב סתם כברייתו בשר גידין ועצמות ולא פירש כלום מהו הלימוד מזה לריבוי טומאת עצמות, ע"כ כתב דסמך על מ"ש לעיל דילפינן זה מקרא דבעצם

ולכאורה יש לעיין דהרי הרע"ב שם לפני זה בריש המשנה מייתי אאבר מה"ח קרא דתלמודין ובנזיר נ"ג סע"ב] מבחלל חרב, ומ"ש אח"כ מבעצם לפ"ד הכ"מ ותוי"ט הנזכרים לעיל קאי שם אאבר מה"מ.