אוצר המלך קנד

עצם כשעורה הא אירבו להו מהנוגע בעצם או בחלל אלא לאו דלית בהו כו' ע"כ, ובהגהת הב"ח שם הגיה או בחלל למה לי אלא כו' ע"ש. ובאמת מלות או בחלל לגירסא דילן אין להם ביאור דהא ע"כ מבעצם לבד ילפינן. ולפי מ"ש המפרש שאלת היכי דמי אתרווייהו גם אאבר מה"ח, וכן כתב אח"כ מלות בהו ולהו שהן לשון רבים. ניחא ליה לב"ח להוסיף מלות למה לי ולא למחוק תיבות או בחלל, דנקל למעתיק לטעות לחסר איזה תיבות ולא להוסיף. ונקט בחלל דמרבינן אמה"ח שהיא הראשונה. והוא הדין לאידך. וי"ל דמשום הכי לא חש לדקדק וכתב בסוף הדבור שם לשון יחיד מרבי לי' ואתרבי לי' ומגלח עליו, לפי שעל כל אחד יש מקרא בפני עצמו והוא נקט רק קרא קמא דאבר מה"ח, ועכ"פ הרי בתחלת דבריו שפתיו ברור מללו דקאי גם אאבר מן החי. וממה שהקדים מן המת ולא כסדר הברייתא וסדר הכתוב. ואע"ג דבמשנה הסדר כן הוא שכתב לשון שנחלל קאי על לשון הברייתא. ולשון הכתוב משמע דגם גירסא בגמ' כלפנינו אאבר מן המת. רק דהגמ' לא אתי לאותובי לר"י רק לתת טעם לדר"ל. ולה"כ דרחמנא רבייה לאבר מהמת דעלה קאי הגמ' שם, ומשום הכי אמר רק האי אבר מהמת היכי דמי כו' והמפרש הוסיף אבר מה"ח לענין להקשות אדר"י וכמו שסיים שם בסיף הדבור ליהוי נזיר מגלח. לשון ליהוי משמע קושיא לר"י ולא אדר"ל דס"ל באמת דמגלח ולא שייך מלת ליהוי וכונת דבריו בזה אאבר מה"ח. היינו דלר"י י"ל הך ברייתא דדריש קרא אאבר מה"ח, י"ל דג"כ ביש בו עצם ומשום עצם כשעורה דס"ל להאי תנא כר' נחוניא [בפרק ו' דעדיות מ"ג] דמטמא ע"כ הפורש מאמה"ח כפורש מן המת, ועל זה אמר דהיינו בעצם דלדידיה קרא דבעצם דזה עצם כשעורה, קאי גם אעצם כשעורה מאמה"ח דהוא כמהמת. ומ"ש אלא דלית בהו עצם כשעורה באמה"ח. הוה מצי לומר גם ביש בו עצם כשעורה מדהוא כהלכתא כר"א ור"י דעצם כשעורה רה מאמה"ח טהור. וע"כ צריך בחלל באמה"ח דלא ידעינן מבעצם. רק כיון דבאבר מדמת צ"ל דלת ביה ע"כ נקט כן אתרווייהו ודאפי' תימא דברייתא כר"נ ע"כ בדלית ביה עצם כשעורה ולא משום ע"כ. ומשני א"ל ר"י לעולם בדאית ביה עצם כשעורה וקאי אתרווייהו להמפרש רק הגמ' נקט לשון יחיד דקאי אאבר מן המת כנ"ל, וע"כ אמר גם המפרש לשון יחיד ואין ה"נ דגם אמה"ח מוקי ר"י שפיר כר"נ ומשום עצם כשעורה ואצטריך למשא. ואע"ג דלמגע הכל נלמד מבעצם כנ"ל. זה בלשון בעצם דכולל בין מהחי בין מהמת. אבל לשון בחלל משמע רק הנחלל מהחי וכמ"ש התוס' [שם נ"ג ב'] ד"ה בחלל [סוד"ה האי] ע"ש, ובמת משמע רק אבר מהמת צריכי תרווייהו דלא ילפי מהדדי וכדמצרכינן נמי ב' קראי [שם נ"ג סע"ב]. ואע"ג דר"י ור"כ בעדיות שם מ"ג] ילפי ק"ו אבר מהמת מאמה"ח. הרי אמרינן מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא. ועוד הרי ר"א שם דחי הק"ו, וא"כ דברייתא כר"נ ומשום עצם כשעורה, לא קשיא אדר"י דס"ל באמה"ח אפי' יש בו עצם אינו מגלח. ואנן דקיי"ל כר"א ור"י דעצם כשעורה מאמה"ח טהור, פליגי אהך ברייתא ולא דרשי בחלל אאבר מה"ח כלל

[עד] ולכאורה הי' נראה בדברי הרא"ש [סוף פרק א' דאהלות] הנזכר לעיל דכוון ג"כ כמו שכתבתי, דהרי שם [ריש משנה ז'] האיברים כו' כתוב בפירוש הרא"ש שם בין אמה"ח בין מהמת ע"ש והוא מהר"ש שם. וא"כ גם מה שכתב שם בסוף הפרק על זה אם אין עליהן בשר כראוי מטמאין במגע ומשא. קאי ג"כ אתרווייהו וכמו שהוא באמת הדין כן גם באמה"ח, כדתנן [שם פ"ב מ"ג] הנזכר לעיל ופרק א' דכלים משנה ה"ן, וא"כ מ"ש הרא"ש שם על זה דמטמא בעצם כשעורה כנזכר לעיל קאי ג"כ אתרווייהו. וזהו כמו שכתבתי דמתני' נמי כהך ברייתא וכר"נ דגם אמה"ח משום עצם כשעורה אלא דלפי זה הוי תלתא סתמי כר"נ. ור"י ס"ל בכמה דוכתי הלכה כסתם משנה. ואע"ג דהוא מחלוקת בעדיות הוי לי' מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם, ואע"ג דאמרינן בכמה דוכתי דאמוראי פליגי בזה אליבא דר"י. מ"מ בכ"מ מקשה הגמ' מזה ומתרץ ועי' ברכ"י [או"ח סי' ש"ז סק"ח], ואפשר לומר שאני הכא דאיכא אין ה"נ סתמא אחרינא איפכא. [שם פ"ב מ"ה] אבר שחסר עצמו טהור והיינו אפי' משהו דוגמא דאינך שם, ובדברי הרא"ש ודאי אין לומר כן דא"כ הי"ל לפרש דהני סתמי יחידאה נינהו ולא קיי"ל כן. דמסתמא קיי"ל כר"י, וע"כ מ"ש הרא"ש מטמאין בעצם כשעורה קאי רק אאבר מה"מ אע"פ שקיצר וסתם (ועי' בס' תפארת ישראל על משניות שם אות ס"א לשונו מגומגם קצתן. ובדברי המפרש אפשר לומר דס"ל דממתני' לא קשיא. די"ל כמ"ש רמב"ם דהך טומאה אינו