אוצר המלך קנג

אין הנזיר מגלח כו'. כתב דטעה דאבר שאין עליו ב"כ היינו עצם כשעורה כו' יעו"ש. וכתב זה בפשיטות עד שהחשיב הרמב"ם לטועה ולא ביאר מנא ליה. ולכאורה פשטיה דמתני' [פ"ב דאהלות מ"ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל עצם כשעורה כו' ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי. משמע דלא כותיה. דאי היינו עצם כשעורה הא תני לי' ברישא, וגם פשט לשון הגמ' ונזיר נ"ג רע"ב] אין עליו בשר כראוי ר"י אומר אין הנזיר מגלח עליהן. דקאי בדלית ביה עצם כשעורה כדמפרש בגמ' שם אח"כ. משמע לכאורה דטמא הוי רק דנזיר אין מגלח. ואף דנמצא בגמ' כיוצא בו [שם סוע"א] באהילו דעצם כשעורה ונזכר לעיל שם הוא רק לענין מיעוט לשון המשנה בנזיר. אבל ר"י דבא להשמיענו הלכה היל"ל טפי דטהור לגמרי. ואין לומר משום דר"ל אמר לענין נזיר דס"ל דגם נזיר מגלח אמר גם הוא בנזיר, דהרי הוא אמר דבריו מקודם ולא משום דר"ל אמר לענין נזיר דס"ל דגם נזיר מגלח אמר גם הוא בנזיר. דהרי הוא אמר דבריו מקודם ולא משום הסדר בגמ' לבד. רק דמסתמא גם בביהמ"ד לא הי' ר"ל אמר דבריו מקמי ר"י רבו רק אחר שאמר ר"י דעתו הי' ר"ל חולק עליו. ועי' רש"י שבועות מ' סוע"א] ד"ה א"ד מישהא. והגם דאפשר לומר משום דשם קאי גם אאבר מן החי. וכמו שאמר לשון עליהן. ובאבר מ"ה ע"כ ר"ל כשהעצם שלם דאי חסר כל שהוא מהעצם אפי' יש עליו בשר כראוי טהור לגמרי. כדתנן פרק ב' דאהלות מ"ה] ע"ש בהר"ם והר"ש וברמב"ם (פ"ב מטו"מ הל' ג"ן. וכ"ש כשאין עליו בשר כראוי ולא יאמר ר"ל על זה דמגלח. והרי מבואר במשנה הנ"ל שגם באמ"ה שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ומשא. וא"כ על זה שפיר אמר ר"י דשם בנזיר דא"מ אע"פ שטמא. ולפי דשניהם נשנו יחד במשנה כאן לענין נזיר אמר גם הוא דינו על שניהם יחד בנזיר, אע"ג דבאבר ממת דקאי כשאין בו עצם. י"ל דס"ל דטהור לגמרי ואין ראיה כ"כ מזה. אבל מ"מ מנ"ל בפשיטות כ"כ להיפך. וע"כ דלמד כן מסוגיא הנ"ל. וכמ"ש המאירי (נזיר נ"ג ב'] ריש ד"ה צריך דר"י פליג גם לתרומה וקדשים דאין מטמא. דאל"כ כדפריך לר"י מברייתא היל"ל כי רבייה רחמנא לתרומה וקדשים ע"ש. וכן הוא גם בדברי המפרש המכונה רש"י [שם נ"ד א'] בד"ה ור"י אבל אם אין עצם כשעורה כו' אין טומאתו כלום וכן משמע בתוס' [שם נ"ג ב'] ד"ה ר"י אומר שכתבו ורשב"ל אמר נזיר מגלח מדלא קתני כו' מכלל דמטמא במגע ומשא וכדדרשינן בסמוך ע"כ. ולא כתבו מכלל דמגלח. והיינו משום דעיקר פלוגתתן להלן בגוף הטומאה ואי מטמא ממילא דמגלח ג"כ. ומבואר דלר"י אין מטמא ג"כ. וכן הוא בפירוש הרא"ש הנדפס מחדש [שם רע"ב] ד"ה ור"ל אמר דמטמא במגע ומשא הלכך נזיר מגלח עליו ור"י סבר אף במגע ומשא אינו מטמא ע"ב. וכן בש"מ לשם [נ"ד א'] בשם תוספי הרא"ש כתב בפשיטות כן לר"י. והרגיש במ"ש לעיל ממשנה דאהלות דקתני אבר ממת שאין עליו בשר כראוי וכבר תני עצם כשעורה. ותירץ בשם הר"מ דאצטריך לאשמעינן שאין מטמא באוהל אף שהוא אבר ויש עליו בשר רק שלא כראוי יעו"ש. וכן הוא בפירוש הרא"ש [בסופ"א דאהלות] על מה שאיתא במשנה שם אם אין עליו בשר כראוי מטמאין במגע ומשא. כתב ובשאין עליו בשר כראוי מטמא בעצם כשעורה ע"כ. והארכתי להביא דברי כל הראשונים לפי שדעת הרמב"ם אינו כן. וחידוש על המאירי שדרכו להביא כל הדיעות. וביחוד דעת הרמב"ם שקוראו גדולי המחברים וכאן כתב בפשיטות ולא הזכיר דעתו כלל]. וגם לבאר דברי הראשונים בזה. דבאמת לכאורה דבריהם צל"ע. דהרי לשון עליהן דאמר ר"י מבואר דגם על אבר מ"ה פליג וכמ"ש לעיל, ובגמ' [שם נ"ג ב'] האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית כו' לעולם כו' ע"ש. מבואר דרק אבר ממת מוקי פלוגתתם בלית ביה עצם כשעורה. אבל אמ"ה שפיר פליגי ביש בו עצם כשעורה דהא ע"כ מאבר מ"ה אין מטמא. ובברייתא דמייתי לסיועי לר"ל [שם נ"ד ריש ע"א] דרשו בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו להעלות ארוכה. והרי דגם אמ"ה שאין עליו בשר כראוי רבייה קרא. ובגמרא שם אח"כ אמר ג"כ על זה האי אבר מן המת היכי דמי אי כו'. והיינו דבאבר מה"ח שפיר מיירי גם ביש בו עצם. וא"כ למאי דפריך מדרחמנא רבייה לטומאה אדר"י דאמר אין נזיר מגלח. תקשי ליה אאבר מה"ח דאמר ר"י דאין נזיר מגלח דעל ק לא שייך שינויא דגמ' כלל

עג] ומיהו ראיתי להמפרש [המכונה רש"י] שם ד"ה והאי. כתב והאי אבר מן המת ומן החי שנחלל, היכי דמי אי דאית בהו