אוצר המלך טו

אם החזיק בזה ידי עוברי עבירה וא"ל ר"י את נפשך הצלת עיין שם. ואע"ג שלא א"ל האי חוזאה שיהרגנו וזה פשוט. מיהו אני מסתפק ושואל ברוצח דיהרג ואל יעבור היכי דהריגת חבירו ספק כגון שאמר לו שיכנו עד שיהי' מסוכן אם בכהאי גונא יעבור ואל יהרג או יהרג ואל יעבור

והנה הא לא קמבעיא לי היכי דמיתתו ודאי אם לא יסכנו לחבירו דרשאי לסכן חבירו, דהא רוצח דיהרג ואל יעבור אמרינן בסנהדרין דסברא הוא דמה חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי, והכא כיון דמיתתו ודאי ומיתת חבירו ספק ודאי דמא דידי' סומק מדחברי' ויעבור ואל יהרג. כי קא מבעיא לי היכא דגם מיתתו ספק שהנכרי אומר לו שיסכן לחבירו ואם לאו יסכן לו. בזה נסתפקתי אם גם בספק מיתה אמרו ג"כ יכניס עצמו בספק מיתה ואל יכניס חבירו או לא

והיה נראה לי לכאורה ראי' לזה מפ"ק דכתובות [די"ט ע"א] דקאמר בדברי ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. וכתב בחידושי הרשב"א שם בשם יש מפרשים משום דר' מאיר ס"ל בברייתא חיצונית דעל ד' דברים יהרג ואל יעבור אף על הגזל ע"כ קאמר דגם בעדות שקר דהוא גזל שהם גוזלים ממון הלוה על זה יהרוג ואל יעבור עיין שם. וקשה מי דמי הכא בעדות שקר לגזל גמור דהרי הכא ודאי וברור דלא נחשב אלא לספק דשמא לא ימצא עדים לקיים ושמא יאבד שטרו וגם הלוה מצי לטעון פרעתי ואמאי מחויב אף על הספק. ולא יהי' גזל חמור משפיכת דמים דנתבאר דהיכי דהריגת חבירו ספק והריגתו ודאי יעבור ואל יהרג והכי נמי בגז"ל בספק אי יבוא על ידי זה גזל ודאי דיעבור ואל יהרג. וצריך לומר דשאני הכא בישראל דלא חשידי אשפיכת דמים גם הריגתו ספק דאע"ג דאומר להם שאם לא יחתמו שקר יהרגו. מ"מ עביד אינש דגזים ולא עביד ולא נחשד בכך שיהרוג העדים בשביל כך. וא"כ אין הריגתו אלא ספק ושפיר קאמר דלר' מאיר דאף על הגזל יהרג ואל יעבור הכי נמי הי' להם לעדים ליהרג ולא לחתום שקר. ושמעינן מהכא דלר"מ דס"ל בגזל יהרג ואל יעבור מחויב להכניס עצמו בספק מיתה בשביל ספק גזל. וא"כ כ"ש לדידן ברוצח מחויב להכניס עצמו בספק מיתה בשביל ספק רציחה. מיהו בפרק ע"פ (דקי"ג ע"א) בהא דאמר ר"פ כל אגב גביא בעי וכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי כו' משמע דרק מלוה על פה ספק אתי ספק לא אתי אבל מלוה בשטר ודאי אתי אלא דגביא בעי. וא"כ הכא רצו לגוזלו בודאי ואין ראי'

עוד הי' נראה לי לכאורה ראי' מפרק אע"פ [דס"א ע"ב] בהא דחזיא רב אשי למר זוטרא דחוור אפי' ושקל באצבעתי' אנח לי' אפומי א"ל אפסדת לסעודתא דמלכא כו' א"ל רבין מאי טעמא סמכת אניסא אמר לי' חזאי רוח צרעת דפרחה עלוי' ע"כ. ועדיין קשה דנהי דמר זוטרא מסתמא הי' בו סכנה מדאנח אפומי' מסעודת המלך עכו"ם וגם מבואר ברש"י שהי' שם בשר חזיר וע"כ דהי' בו סכנה. מ"מ איך עשה רב אשי כן מקודם למשקל באצבעו וסמך אניסא דמשמע דמאן דאפסדי' לסעודה דמלכא יש בידם להרגו [כדקללולו לבר הדיא דאפסיד לשיראי דמלכא בברכות דף [נ"ו עיין שם] ואיך הכניס עצמו לספק סכנה. וע"כ דכיון למר זוטרא הי' ג"כ ספק סכנה ע"כ מסר עצמי כדי להציל למר זוטרא. מיהו בלאו הכי הא שם לא עביד רב אשי למר זוטרא מידי רק מר זוטרא מדנפשי' חוור אפי' ובכהאי גונא אינו מחויב להכניס עצמו לסכנה. וצריך לומר דרב אשי מחמיר על עצמו הי'. או דבשביל הפסד סעודת מלך אין סכנה שאין זו דבר נודע למלך כמו אותם השיראים דאפסיד בר הדיא וא"כ אין ראי' כלל

והיה נראה לי עוד לכאורה ראי' להיפך דאינו מחויב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל ספק סכנת חבירו מספ"ק דגיטין [די"ד ריש ע"ב] בר"א בר"י דהוי לי' איספקא דכספא בנהרדעי וא"ל לר"ד בר"י ולר"י בר"כ דלייתוהו וקא מצערי לי' לר"י בר"כ וא"ל ר"ד בר"י טב רמי וקאמר שם דטעמא דר"ד לפי שאנשים הללו (בעלי צורה) קרובים למלכות אם אמרו כפותו כופתין הרוגו הורגין ואלמלא הרגו את דוסתאי כו' עיין שם. הרי דר"ד בר"י א"ל טב רמי דהוא דמי ממש להא דחבורה שאמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגנו שאסור למסרו אלא יהרגו כולם כמו שכתב רבינו להלן. הכי נמי היכי עביד הכי למוסרו ולומר טב רמו לי' והא אפשר שימות חרוב הכאות. וע"כ כיון דהוא הי' חושש למיתת עצמו ספיקו עדיף ורשאי למסרו להכות. מיהו י"ל דמ"מ לא דמי דהתם איהו לא עביד מידי שהרי הם היו מצערין לו בלאו הכי והוא אינו אלא כמחזיק ידי עוברי עבירה וזה שרי במקום סכנה דידי' וכהאי דנדרים הנ"ל. אבל לא במקום לתא דספק שפיכות דמים. ומסתברא דגם בספק נפשות דידי' וספק