אוצר המלך יד

לשתוק ולהמנע מלהעיד א"כ קשה מאי טעמא קאמר תרתי לא עבדי שלא יעידו שקר קשה מדוע הא כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג ואף עדות שקר בכלל ומאי טעמא לא יעשו תרתי להעיד שקר

וצריך לומר דודאי הי' אונס נפשות ועיין ב"ב [דמ"ז ע"א] אמר ר"ח כגון דבית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון ע"כ. ואשכחן כהאי גונא שיש אונס נפשות מאלם בספ"ק דגיטין (די"ד ע"ב] איספקא דכספא דהוי לי' לראב"י בנהרדעי כו' הרוגו הורגין עיין שם. והכי נמי חששו לסכנת נפשות רק מ"מ תרתי לא עבדי עדים דעדות שקר כיון שמאיימין על העדים תחלה ואומרים להם מפץ וחרב וחץ שנון איש עונה ברעהו עד שקר ועוד טובא כדאיתא בסנהדרין [דכ"ט ע"א] הם סבורים שעדות שקר חמור וצריך ליהרג ושלא להעיד שקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי עדות שקר וגם השתיקה מלומר אמת וזו ודאי לא עבדי עדים מעצמם כן נראה לי. ועיין בפ"ק דסוטה [ד"ז ע"א] תוס' ד"ה א"ל דלפעמים בני אדם מחמירים יותר במצוה קלה מבחמורה לפי טעותם עיין שם. ולמדנו מזה שהעדים טועים וסבורין שאסור להעיד שקר אפי' במקום סכנת נפשות ויהרג ואל יעבור והנה בנזיר [דכ"ג ע"א] אמרינן שאפי' נתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו טלה צריך סליחה וכפרה עיין שם

וע"כ שפיר קאמר ר"ח הכא לטעמי' דאמר לי' למרי בר איסק זיל אייתי את סהדי וס"ל דתרתי לא עבדי דהעדים טועין וסבורין שעל עדות שקר יהרג ועל יעבור. ע"כ איהו אמר כן טעמי' דר' מאיר דעדים שאמרו להם כו' יהרגו כו' וא"כ עדים הללו דלא עשו כן וחתמו שקר כיון דלפי טעותם הי' הדין ליהרג והם לא נהרגו ועברו הוי לי' כמכוין לעלות בידו חזיר ועלה בידו בשר טלה ומשוי נפשייהו רשיעא. ורבא השיב על זה השתא אלו אתו קמן כו'. ואתי שפיר לפענ"ד תירוש הגמרא. דלפירוש הרשב"א אינו מובן דבשביל שלא עשו מדת חסידות נאמר דמשוי נפשייהו רשיעא. והרי אף באיסור דרבנן אי משוי נפשייהו רשיעא נחלקו הפוסקים ויתבאר במקום אחר בעזה"י כ"ש במדת חסידות דלא ועלה על הדעת כלל שמי שאינו עושה כן רשע מיקרי ואטו כולי עלמא חסידים נינהו. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דהם היו סבורים דמן הדין צריך לעשות כן ולא ממדת חסידות. ודומה לזה כתבו התוס' בסנהדרין [דע"ד ע"ב] ד"ה קטיל דהאי דשילהי יבמות דאמר לי' נכרי בשל לי ואי לא קטילנא לך ולא בשיל יקטלי' טועה הי' והי' סבור שאף על שבת צריך למסור עצמו עיין שם. והכי נמי דכוותי' לענין עדות שקר היו הכל טועים וסבורים שצריך ליהרג על זה. כן נראה נכון

ויש לחקור בספק הריגה אם ג"כ יעבור ואל יכניס עצמו בספק מיתה. או בכגון זו אף בשאר איסורים יכניס עצמו בסכנה ואל יעבור. ונראה פשוט דאף בספק יעבור ואל יכניס עצמו בסכנה וכדקיי"ל לענין חילול שבת וחילול יוהכ"פ דמחללים בחולי שיש בו סכנה אף דמיתתו ספק וכן ברופא אומר צריך ורופא א' אומר אינו צריך אמרו ביומא [דפ"ג ע"א] ספק נפשות להקל. והכי נמי מה לי סכנה הבאה בידי שמים מה לי הבאה בידי אדם בין כך ובין כך הרי הוא מסוכן ובספק מיתה. וניתנו כל האיסורים לדחות בלבד ע"ז וג"ע ושפ"ד: וכזה מצאנו בט"ז ומג"א או"ח [סי' ר"ד ס"ח] בהג"ה הקשו אמה שכתב הרמ"א דמי שאנסוהו לאכול אין צריך לברך דמאי שנא בחולה שאוכל ביוהכ"פ דצריך לברך מה לי אונס בידי שמים מה לי אונס בידי אדם עיין שם. [ועיין במג"א ואלי' רבא כתבו דיש לחלק ולא ביארו היאך עיין שם. ודומה שנעלם מהם גמרא פרק חזקת הבתים [דמ"ז ע"ב] בהא דתלוה וזבין זביני' זבינא קאמר שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחרינא עיין שם ברשב"ם הטעם דאונסא דנפשי' גמר ומקני יעו"ש [דמ"ח ע"א] אסיק דגם בתלוה וזבין סברא דמשום אונס גמר ומקני עיין שם וא"כ תאווייהו כהדדי נינהו והכי נמי דכותי' כיון שהוא אנוס לעבור עבירה מה לי אונם בידי שמים מה לי בידי אדם בין כך ובין כך אונס הוא מחשש ספק מיתה וכיון דבאנוס בידי שמים מחשש ספק מיתה התורה התירתו לעבור הכי נמי אונס בידי אדם, והכי נמי משמע לכאורה מהא גופא דיעבור ואל יהרג והא ודאי אין הריגתו ודאי דעביד אינש דגזים ולא עביד בשבועות [דמ"ו ע"א] עיין שם, ואפי' הכי אמרו דיעבור ואל יהרג ש"מ אף בספק מיתה יעבור

מיהו י"ל שאני בעכו"ם כיון שהוא אומר שיהרוג ודאי יעשה כאשר זמם עיין גיטין [דף כ"ח) בב"ד של עכו"ם כיון דנפיק דינא למקטל קטלי כו' יעו"ש. ואפי' כשאין העכו"ם אמר כלל שיהרוג רק חושש פן יהרגנו נמי שרי לעבור וכדמוכח להדיא בנדרים [דכ"ב ע"א] בגמרא דאמר לי' עולא לבר חוזאה אין ופרע לו בית השחיטה ושאל לר' יוחנן