אוצר המלך קמ

סמיכה לא מהני אפי' מבטל לי' ואינו כלי. וצל"ע בזה דלדעתי העיקר כמו שכתבתי. וא"כ מוכח ממרדכי והג"א דלא ס"ל כמהרש"א הנ"ל. וע"כ צ"ל כדברי הרא"ש הנזכר לעיל

[נא] ואיברא הרמב"ם בפיהמ"ש שם [בפ"ו משנה ב'] כתב שהחזיק אחד מהנשיאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו כו' זה האדם הנושא למת חצץ בפני הטומאה כו' ע"ש, הנה מדבריו מבואר דאם המפתח עצמו היה מעמיד הדלת היה מועיל שפיר רק שם האדם הוא הסומך ומיהו אין לדייק משם דכלי סותם. די"ל שם במפתח הקבוע בדלת ומחובר לו דלאו כלי הוא וכן דייק בנה"כ שם מלשון במפתח אשר בו ע"ש. אבל עכ"פ אין קושיא משם דלא מצינו דלא מהני כלי להעמיד. אך יש לעיין גם לפי דבריו דאדם המחזיק. נהי דהאי אדם הנושא המת דהוא טמא שפיר אין יכול להעמיד הסתימה, אבל הרמב"ם שם סיים ואדם אינו חוצץ יהי' מי שיהי' כו' אפי' הי' אדם מתוך הבית מחזיק הפתח ע"כ. הרי דגם אדם טהור לא מהני להעמיד הסתימה דפתח כמו דלא מהני לחוץ באוהל. והרי אדם עצמו מצינו בב"ב [שם כ' א] דעכו"ם ובן ח' דאין מקבלין טומאה ממעטין בחלון ובאוהל דגם כלי גללים וכלי אבנים דאין מקבלין טומאה כלל אין חוצצים, ה"נ לאדם דאין מקבל טומאה. אלא דחלון לא דמי לאוהל גם באדם וכשהוא טהור חוצץ בחלון ולהעמיד לא מהני. ואע"ג דמוקמינן שם בחבוש מלכות שאין עשוי לפנותו ובן ח' בשבת ע"ש, לא שייך בזה דברי מהרש"א הנ"ל. דרק בכלי י"ל דכשבטלו לדופן יצא מכלל כלי אבל באדם לא שייך לומר דיצא מכלל אדם. ומיהו גם דברי הרא"ש דהכי גמירי לא שייך אלא לפי דבריו דמבואר כן במשנה וע"כ הכי גמירי, אבל לרמב"ם דמתניתין באדם הנושא דטמא, רק הוא כתב מסברתו דהוא הדין נמי כשהוא בפנים. ומנ"ל זה שהוא נגד הסברא ול"י דהכי גמירי. וגם לשונו שכתב ואדם אינו חוצץ ולא כתב אינו מעמיד, מבואר שעל גוף חציצת עצמו קאמר ג"כ דאינו חוצץ בפתח כמו דא"נ אוהל לחוץ ומזה למד דאין יכול ג"כ להעמיד החציצה, וצ"ל דעכו"ם לאו בכלל אדם הוא בלשון חז"ל כמ"ש ביבמות [ס"א ריש ע"א] אתם קרוים אדם כו' וע"ש בתוס', וגם בלשון משנה אין עכו"ם בכלל אדם כמ"ש בתיו"ט [פ"ב דבכורים מ"ז] ע"ש. ומצינו נמי בנדה מ"ה א'] לענין טבע האדם אמרו אשר בשר חמורים בשרם להיות כטבע הבהמה ע"ש. ובברכות [נ"ח סוף ע"א] לאו חמרי איקרי דכתיב כו'. וגם ברמב"ם [פ"א מהל' ט"מ הל' י"ג] בדין דעכו"ם אין מקבלים טומאה כתב הא למה זה דומה לבהמה שנגע במת כו' ע"ש. והכי נמי י"ל לענין לעשות אוהל ולחוץ הרי הוא כבהמה דנעשים אוהל וחוצצת כדתנן בריש פרק ח] ואינו בכלל אדם כלל. ובן ח' נמי כתב הרמב"ם שם (סוף הל' י"ד] הרי הוא כאבן ואין מקבל טומאה, וכן הוא לשון רש"י ב"ב שם כתב הרי הוא כאבן לא חי ולא מת ע"כ, והוא לקח מלשון הגמ' [שבת קל"ה א] בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, וכאבן היינו שאינו בכלל אדם. וכן כתבו התוס' שם סוף ד"ה ונכרי דבן ח' אין מקבל טומאה דלא אקרי אדם ע"ש, ואע"ג דנפל אפילו פחות מבן ח' מטמא באוהל אפי' לא נתקשרו בגידין. כמ"ש ובנזיר כ' א'] והרי דהוא בכלל אדם כי ימות באוהל. ובספרי [פ' חוקת ריש פיסקא קכ"ה] אמרו לכל נפש אדם לרבות בן ח'. ע"ש בפירוש זר"א דכן צ"ל כמ"ש בילקוט שם ע"ש, וכן הוא גם בפסיקתא זוטרתי, וגם הרמב"ם [ריש פ"ב מהל' ט"מ] הביא מקרא זה לטומאת נפלים והכ"מ לא הראה מקורו, והוא מספרי הנ"ל, והרי דהוא בכלל נפש אדם, י"ל דהא גם עובר נקרא אדם דקיי"ל כמ"ד ובסנהדרין נ"ז ב] דב"נ חייב אעוברין מקרא דאדם באדם זה עובר. וסתמא משמע דבכל עוברין קאמר אף קודם שכלו חדשיו ואע"ג דהתם מאדם באדם ילפינן אבל האדם לבד לא משמע עובר היינו דמעצמנו לא ידעינן זה אבל בתר דגלי קרא דאדם באדם דרחמנא קריי' אדם, מזה נלמוד לכל מקום. והיינו משום דניתנה נשמה בשעת פקידה כמ"ש [שם צ"א ב'] וכל שיש בו נשמה וחיות נקרא אדם. וע"כ כשהפילתו ומת קרינן בי' אדם כי ימות ונפש אדם. דבהיותו במעי אמו אף דלא נגמר עדיין לגמרי להיות כלו חרשיו, מ"מ חיותו חיות גמור וכשיכלו חדשיו יצא לאויר העולם. אבל אחר שהפילתו אפי' בן ח' כיון שאין בו חיות אע"פ שעדיין לא מת להיות מטמא, מ"מ גם חי אינו וכמו דהמת אין נקרא אדם וכמ"ש [בכריתות ו' סוע"ב] ע"ש, ה"נ זה דאין לו חיות עתה אינו נקרא אדם, ובשבת [קל"ו א'] דפחות משלשים יום לאדם ושמונה לבהמה לרשב"ג מת הוא. הרי קרו לנפל גם בעודו חי