אוצר המלך קמא

מת. ואע"ג דלאו מת גמור חשוב. מ"מ שפיר כתבו תוס' הנ"ל דלא נקרא אדם. (ומיהו שם אמר גם על טריפה אע"ג דמתה היא כו' ע"ש וטריפה ודאי נקרא אדם ויש ליישבן. ועי' עוד מ"ש להלן עוד בזה, וע"כ חוצצין ג"כ

[נב] אבל ראיתי בס' תפארת ישראל [פ"ו יכין סוף אות ב'] כתב דנראה לו דגם עכו"ם כישראל בזה. ודכן משמע סתימת הפוסקים וע"ש בטעמו שכתב שם ע"פ דברי רמב"ם [סוף פי"ט] שכתב דהא דאדם וכלים נעשים כו' מדרבנן, דמן התורה אינם אוהל כלל. וכתב דהא דגזרו שלא יחוץ לפי שמתטלטלין כל שעה טפי מבהמה. ומהאי טעמא גם עכו"ם נמי ע"ש. לא דק כלל דכיון דמדאורייתא אינו אוהל וממילא שאינו חוצץ וחכמים גזרו שיהי' אוהל א"כ הגזירה רק על מה שהוא אוהל לטמא. אבל מה שאינו לטהר ולחוץ הוא מן התורה, וחכמים יכולים להחמיר על דברי תורה ולא להקל, ומה צורך לטעם גזירה בזה, וע"ש ברמב"ם בסוף פרק י"ט] דלמד זה ממ"ש בפ"ז מנזירות הל' ו'] שאין מגלח על טומאת אוהל תחת גמל או מטה וכיוצא בו משאר הכלים שם כתב סתם וכיוצא בו וכאן ביאר דר"ל שאר כל ם]. ומזה למד דכל טומאת אוהלים הנעשים מאדם ובהמה וכלים מדברי סופרים ע"ש. הנה הוסיף אדם דלא נזכר שם כלל רק גמל ומטה דהוא בהמה וכלים, והנה בהמה נעשה אוהל לטהר ולחוץ ג"כ בריש ופרק ו'] וריש ופרק ח'], וכמ"ש רמב"ם שם לפני זה בגמל גופי' מהתוספתא. ואי מדאורייתא אינו אוהל איך יאמרו חכמים שיהיה נעשה אוהל לחוץ ולהקל

[נג] וראיתי בזר והב להגר"א על תוספתא ריש פ"ט דאהלות] כתב דר"א דאמר התם דאין נזיר מגלח אאוהל דגמל ס"ל באמת דבהמה אין חוצצת דהוא רק אוהל דרבנן ופליג אמתני' הנ"ל ואברייתא דשם ופרק י"ג הל' ה'] בגמל ע"ש, ולפי דבריו לא קיי"ל כר"א והנזיר מגלח ג"כ, אבל הרמב"ם לא ס"ל כן דהוא פסק לתרוייהו וכתבן שם יחד. אבל הוא תיקן זה בדבריו שם שכתב שהכל מדברי סופרים מהן מדברי קבלה ומהן גזירות והרחקות ע"כ. ומדברי קבלה ר"ל קבלה פה אל פה הלל"מ. ורמב"ם קורא לזה ד' סופרים. וכמ"ש הה"מ [ריש פ"א מאישות ה"ב] ע"ש ובכ"מ שם. והגם דשם כתב דמ"מ דינו שוה כשל תורה ממש לכל דבר ואפי' לחייב מיתה, והכא נשתנו עי"ז בדינם. דבר זה תלוי כפי מה שהיתה ההלכה והכא הכי גמירי. [ועיין בהר"ן שבת ריש פרק כלל גדול בסוף המשנה ד"ה והמוציא כתב שאין עונשין מהללמ"מ. וכן כתב בחידושיו המיוחסים להריטב"א על מס' שבת [צ"ו סוף ע"ב] ד"ה אלא. ואינם להריטב"א רק להר"ן כמ"ש בס' פני מבין על מס' סנהדרין חלק ב' ס"ב סוע"ב] [ובדפי הספר דף קצ"ד ע"ב ד"ה ואגבן. ושם כתב הא קיי"ל דאין עונשין מהלל"מ ולא הראה מקומו אנה קיי"ל, והוא בירושלמי [פרק ט' דנזיר סוף ה"א] אמר ר"מ לוקין על ההלכה לפי פירוש הפני משה שם. אבל הקרבן עדה שם פירש בענין אחר ע"ש. ועי' רש"י (סוטה ט"ז א'] ד"ה והלכה בכ"ד. ובתיו"ט פי"ג דזבחים מ"ו] ד"ה ר"א ע"ש] ואם נאמר דמה שכתב אדם למדו מק"ו מבהמה א"כ גם זה הלל"מ והוא מן התורה ולא גזירה, ומיהו מה שכתב דיש מהן גזירות ולא אמר דהכל הלל"מ. נראה דבכלים דאין נעשים אוהל לטהר אלא לטמא משמט לי' דגזירה דרבנן וע"כ אין נעשים אוהל רק להחמיר. אבל מדאורי' אין לחלק בין לחומרא ולקולא וכמ"ש התוס' פסחים (ס"ב ריש ע"א] ריש ד"ה כי. ובחולין [י' ב'] ריש ד"ה אלא ע"ש. ולכן כתב סתם מהם כו' ומהם כו'. ולא פירש איזה דסמך דנדע עצמינו דבהמה גם להקל ע"כ הוא הללמ"מ וכלים דרק להחמיר ע"כ הוא דרבנן. ואדם נמי שהוסיף מדעתו כאן הוא ג"כ מהאי טעמא הואיל ואין נעשה אוהל לטהר. ע"כ מה דנעשה אוהל הוא מדרבנן וע"כ אין נזיר מגלח. ומ"ש בה' נזירות שם על מטה וכיוצא בו. כונתו גם על אדם דנלמד ממטה דהוא כיוצא בו דכלים. אבל עכ"פ הא דאינו חוצץ אינו גזירה דרבנן. ואי הוא רק אוהל דרבנן כ"ש דמה דאינו חוצץ הוא מדינא דאורייתא

[וצל"ע בזה על הר"ש [פרק ח' מ"ב] שכתב ג"כ אהך תוספתא דבאוהל גמל אין נזיר מגלח דס"ל דהוא דרבנן דהוא כר"י, באוהל שאינו נעשה בידי אדם ודמלא אגרוף הוא מדרבנן ע"ש, וצ"ע קצת דהא בסוכה [כ"א ב'] מבואר דמהני לר"י גם לחוץ בפני הטומאה. ואי הוא מדרבנן איך מהני לחוץ. ודחוק לומר דשם דמה דצריך אוהל לחוץ הוא חומרא דרבנן סגי באוהל דרבנן לחוץ. כיון דרבנן לא אמרינן כלל שיחוץ. ואולי י"ל דלא אמרינן זה אלא לר"א דהוא ס"ל דכאגרוף דרבנן, אבל לר"י הוא דאורייתא ור"א