אוצר המלך יג

מיהו קשה לפי המתבאר דאדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו קשה בירושלמי הנ"ל דקאמר דאלו שמע ר"א בר זימנא מיכל הוי. מנא לי' הא אימר דר"א בר זימנא מחמיר על עצמו הי' דאדם חשוב ואף התלמידים עושים עצמם יחידים כנ"ל. ושמא י"ל דידוע הי' להם דר"א בר זימנא לא הי' מחשיב עצמו לאדם חשוב [ודומה לזה כתבו התוס חגיגה דכ"ב ע"א ד"ה כמאן דאין אנו מחזיקים עצמינו כתלמידי חכמים שלא לזמן על עמי הארץ עיין שם] שיחמיר על עצמו. וכן משמע ממאי דאמר ר"א בר זימנא בשבת (דקי"ב ע"ב] אם ראשונים כמלאכים אנו אנשים ואם ראשונים כאנשים אנו כחמורים וכן הוא בירושלמי פ"א דדמאי, ועיין בתוס' שבת וי"ב ע"ב) ד"ה ר' נתן עיין שם. משמע דלא הי' מחשיב עצמו וע"כ קאמר דודאי אלו הוי שמע כו' מיכל הוי ולא הי' מחמיר על עצמו כלל. ואשכחן הכי בב"מ וס"ז ע"ב] דרבינא אכיל בנכייתא והקשו התוס' האמרינן לעיל צורבא מרבנן לא ליכול בנכייתא ואומר רבינו תם דרבינא לא הי' רוצה ליטול השם ולעשות עצמו צורבא מרבנן ע"כ. הרי דאף להחמיר על עצמו לא הי' רוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן. וכש"כ הכא דאם יהרג ואינו אדם חשוב מתחייב בנפשו ודאי דלא הי' ר"א בר זימנא מחשיב עצמו לאדם חשוב וצורבא מרבנן כן נראה לי

וממעשה דאותו חסיד בפרק אין עומדין הנ"ל שהחמיר על עצמו אף דהי' יכול ליהרג. מלבד די"ל דאדם חשוב שאני. עוד נראה לפענ"ד ליישב דהרי טעמא דרבינו דאסור ליהרג הוא משום דחובל בנפשו. והנה בב"ק [דצ"א ע"ב] פריך אמתניתין דהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור והתניא יכול נשבע להרע בעצמו כו' אלא תנאי הוא איכא למאן דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא למאן דאמר אדם רשאי ופריך מאן תנא דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואסיק האי תנא הוא דתניא אמר ר"א הקפר ברבי מה ת"ל וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש כו' ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו כו' ע"כ. והנה בפ"ק דנדרים [ד"י ע"א] תניא ר"י אומר חסידים הראשונים כו' עומדין ומתנדבין נזירות למקום כו' ר"ש אומר לא נדרו בנזיר כו' כדי שלא יקראו חוטאים שנאמר וכיפר עליו כו'. ואסיק התם דר"ש ור"א הקפר אמרו דבר אחד שאסור לידור בנזיר. אבל ר"י לא ס"ל הכי מדקאמר חסידים הראשונים היו נודרין בנזיר משמע דשפיר דמי לידור בנזיר וא"כ ס"ל דאדם רשאי לחבל בעצמו. והנה בב"ק [דק"ג ע"ב] אמרינן דכל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד אינו אלא או ר"י בר בבא או ר' יהודא ב"ר אילעי. וא"כ אותו חסיד דהוי ר"י ב"ר אילעי לטעמי' אזיל דס"ל דרשאי לחבול בעצמו ע"כ לא חשש פן יהרגוהו. אכן רבינו לטעמי' אזיל דפסק ברפ"ה מהלכות חובל ומזיק] דאסור לאדם לחבל בעצמו יפה כתב כאן דכל מקום שנאמר יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו עיין שם

והא דכתובות שדחק הרשב"א ז"ל. לפי ענ"ד ליישב בדרך יותר נכון. דבכתובות [דכ"ז ע'ב] בהא דמרי בר איסק אתא לי' אחא מבי חוזאי כו' א"ל רב חסדא זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי סהדי ומסתפו מיני' דגברא אלמא הוא א"ל לדידי' זיל אייתינהו את כו' ופריך השתא נמי אתו ומשקרי ומשני תרתי לא עבדי לשתוק שלא לומר אמת וגם להגיד שקר לא יעשו. [ועיין תוס' שבועות [דמ"ה ע"ב] ד"ה וכי שכיר דחמיר לאינש חד לאו כתרי לאוי עיין שם. וצ"ע לפי זה בהך גמרא דתרתי לא עבדי. ועיין בחות יאיר בהשמטות דמ"ז כתב החשוד לדבר אחד אינו חשיד לדבר אחר וכ"ש לדבר שיש בו ב' איסורין עיין שם. ועיין עוד בתמורה [דכ"ז ע"א] בעי אביי עיין שם וברש"י ד"ה או דלמא תמימה כו' הואיל ואי אפשר דלא עביד איסורא בחדא כו' יעו"ש היטב כל הסוגיא. ודע דצ"ע מה קמבעיא לי' תפשוט לי' מדרבא בחולין [ד"ג סע"א] במומר אוכל נבילות כו' עיין [שם ע"ב] תוס' ד"ה בודק דהטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואע"ג דהוא מומר. ואפי' תימא דאביי לטעמי' דלית לי' דרבא כדאמרינן (שם סע"ב] אכתי קשה בהא דבעי רב אשי התם כיון דאתחזק גברא באיסורא כו' ועדיין שם שנשאר בתיקו. והרי רב אשי ס"ל דרבא בחולין שם. ומומר היינו ג' פעמים עיין ש"ך יור"ד וסי' ב' ס"ק י"טן. וצע"ג] וקשה ממנ"פ אם הם אנוסים מחמת ממון מחמת שהוא אלם וחוששין שמא יפסידם על ידי זה ממון ובשביל זה נמנעים מלהעיד קשה הא גם על השתיקה ומניעה מלהעיד יש לאו דאם לא יגיד וגו' ואטו בשופטני עסקינן שיעברו על לאו דאם לא יגיד ועוד דא"כ נפסלו לעדות מדרבנן. ואם הם אנוסים מחמת נפשות שהיו יראים ממרי בר איסק שהוא אלם שיהרגם אם יעידו לרעתו וא"כ היו רשאים