אוצר המלך קלו

עצמו חוצץ והנסמך ע"י אינו חוצץ. ואף דהרא"ש עצמו בריש פרק ח' ובריש פרק ט'] כתב הך כ"ש דהר"ש הנ"ל וכנ"ל, היינו דמסברא י"ל כן היכי דלא גמירי הלכתא. אבל מ"מ התנא י"ל שפיר דהוצרך לאשמעינן דלא נימא כיון דלא מצינו במשנה מפורש אלא בנדבך דגם אוהל כחלון ופתח דגמירי זה רק בנסמך

[כה] וראיתי במהרש"א [ב"ב כ' א'] אתוס' ד"ה הא בדבור המתחיל באו"ד ע"ד בכלי עץ לנחת ממגילה. כתב איירי נמי בסותם כמ"ש הר"ש, אבל אינו סותם בעי ביטול דהא אפי' במעמיד במפתח שאינו מקבל טומאה כתבו תוס' לעיל דלא מהני עכ"ד. והנה הוא פשיטא לי' דגם בפתח לא גרע מעמיד מכשהוא בעצמו. וס"ל הא דמהני כלי טהור לסתום בפתח וחלון הוא ע"י ביטול דכשבטלו לדופן נחשב לדופן ולא חשיב כלי. ואע"ג דלענין להוציא מתורת כלי לענין לקבל טומאה בעינן שינוי מעשה ולא סגי בביטול לבד. וכמו שכתבתי לעיל מתוס' [שם י"ט ב] ד"ה ותיפוק דבעינן שינוי מעשה, מ"מ בזה דאין מקבל טומאה רק לענין דכלי לא מהני לחוץ, שפיר י"ל גם לתוס' סגי דיש עליו עתה שם דופן, וס"ל להוסיף עוד דהכי נמי בסותם כולו דס"ל לתוס' דאין צריך ביטול. היינו דבזה שנסתם ע"י ונעשה דופן שלם גם בלא ביטול נחשב מהדופן. ומהאי טעמא מהני ג"כ להוציאו מתורת כלי לחציצה, כן נראה כונת דבריו וטעמו בזה, אבל הגם דזה נוח יותר מלומר דהוא הלכתא בלא טעמא מ"מ לפי מ"ש לעיל דגם מדברי הר"ש משמע כן. וכן כתב גם בנה"כ [סי' שע"א] והוא כתב דמוכח מדבריו כן להדיא, ודלא כט"ז [שם ס"ק ג] שכתב דמשמע מדבריו משום דמקבל טומאה ע"ש, והר"ש שם כתב דהאי נמי טעמא דתו"ג ודטיח בקנקנים שבסיפא דמתני' ע"ש, ובשלמא במפתח שפיר לא מהני משום כלי אף דאין מקבל טומאה, דשם הדלת הוא החוצץ בפתח והמפתח הוא כלי הסומכו מבחוץ ולא נעשה דופן כלל לא מהני. אבל הא דתו"ג הרי הקופה והחבית ג"כ סותמין תוך החלון, וכן בית שחצצו בקנקנים וטח בטיח דהקנקנים עצמן דופן. ואי אין מקבל טומאה הם עצמן חוצצין, ולפ"ד הכי נמי וכ"ש דיועילו להעמיד ד"א. וע"כ שם הטעם רק משום דמקבל טומאה ואינו חוצץ וע"כ לא מהני להעמיד ג"כ ולא משום כלי לבד. וא"כ לא דמי טעמייהו להדדי. ומדברי תוס' ג"כ משמע קצת דמייתי ממפתח גם לענין תו"ג ודאתי עלה דלאו משום דמקבל טומאה הוא אלא משום כלי ע"ש. [ובנה"כ שם כתב דנראה לו ברור דמה שכתבו תוס' דבפירוש המשנה מצא ר"י דמפרש כונתם לפירוש הר"ש ע"ש, ומיהו באמת זה זר מאוד דידוע דר"ש משאנץ מפרש המשניות הוא תלמיד ר"י בעל התוס' וכמ"ש ג"כ בתשובת בת רש"ל [סי' כ"ט]. ובודאי דלא יאמר שמצא בדברי תלמידו. רק דכוון בזה לאיזה מפרש קדמון שהי' לפניו. ואולי לפירוש הר"י מסימפונט בר מלכי צדק, דכמדומה דקדם לו ודשם מצא מפורש כן, אבל בדברי הר"ש אף דנה"כ כתב דמוכח בהדיא אין זה מפורש כלל. ורק ממשמעות ומסתימות הלשון משמע כן כמ"ש לעיל. ואף דמביא שם אח"כ התוספתא דמייתי תוס'. לא כתב עלה מה שכתבו התוס' שם על זה ואין מלשון התוס' ראי' כלל וכמו שיתבאר להלן], ותו יש לעיין דממה דהוצרך מהרש"א להוכיח דגם ההוא דכלי עץ לנחת בסחם ע"פ דברי תוס' לעיל. מבואר דהבין פשטת דברי תוס' כמ"ש לעיל מהתוי"ט דאינו נמשך לדלעיל רק הוא חילוק בפני עצמו דבכלי עץ דלנחת לא צריך ביטול כלל, וכן כתב גם הב"י ביו"ד (ריש סי' שע"א] סוף ד"ה כשם בפשיטות בשם התוס' להלכה ודמהרא"ש לא משמע כן ע"ש

[מו] ובדרכי משה הנדפס בפני עצמו עם אורח מישור. שם העתיק דברי ב"י שכתב דמשמע מתוס' כו' ע"ש. ובב"י לא כתב לשון משמע רק לשון כתבו התוס', ונראה דהוא שינה לפי שבאמת אין הדבר מפורש בתוס' די"ל דקאי אדלעיל רק דמשמע להו כן. ועל הרא"ש כתב הב"י לשון משמע ע"ש וכן בד"מ, ולא ידעתי למה. דהמעיין שם ברא"ש בהל' טומאה יראה הדבר מפורש להדיא כן] והב"ח שם דחה דברי ב"י בזה בחזקת היד דמ"ש כלי עץ דלנחת מכלי חרס [מגבה]. ובמ"ש תוס' זה בשם ה"ר שמואל ט"ס וצ"ל ה"ר שמשון. והוא כתב ובפרק ו' דאהלות] גם אההיא משום דסתם כל הפתח ודכן משמע מלשון התוס' והמרדכי דבהך תיבה מיירי ע"ש. ומ"ש דמאי שנא כו'. החילוק פשוט מסברא כמ"ש לעיל, ולא ראה דברי הרמב"ן ב"ב שם הנזכר לעיל דהוא כתב כן דבכלי עץ דלנחת י"ל דלא צריך ביטול שהרי אין עשוי לטלטל. ומה שכתב להגיה בתוס', לא ידעתי מנא ליה להגיה