אוצר המלך קד

זמן זה כמו שהי' של אביהם דהא קאי בחריקי' ע"כ. וצ"ע מהמכילתא הנ"ל ונראה דס"ל דהמכילתא דדריש הא דמחויב לזונם מקרא דאם בעל אשה הוא מה הוא חייב לזונו כו' שפיר נפיק בתר הכי לענין מעשה ידיהם. הוא מעשה ידיו לרבו ואין מעשה ידי בניו ובנותיו לרבו. אכן תלמודא דידן דמפיק הא דחייב לזונם מקרא ויצאה אשתו עמו ולא מבעל אשה הוא. לא דרשינן כלל תיבת הוא למעט מעשה ידי אשתו ובניו כן נראה

ובזה יובן דברי הכסף משנה שכתב על דברי רבינו דלמד כן מהברייתא. דקאמר הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרו, משמע דאין משעבדים לו כלל ע"כ, והקשה עליו המשנה למלך מי דחקו להוכיח מהברייתא ולא זכר מהמפורש במכילתא עיין שם שהאריך בלשונו ונשאר בתימה. ולפענ"ד נתכוון דלא נימא כמו שכתוב בדברי הריטב"א כנ"ל. לזה הוכיח גם מלישנא דברייתא שבגמרא דע"כ אין משועבדים לו כלל, והיינו לפי דברי רבינו דאין חילוק בין נותן להם מזונות לאין נותן להם. דאלו הוי מחלק בהכי גם מדברי המכילתא אין ראי', דהא י"ל כמו שכתב הרמב"ן דהמכילתא איירי באין נותן מזונות, וע"כ דס"ל לרבינו דזו ודאי אין סברא דבשביל המזונות יתחייב מעשה ידיהם, וא"כ שפיר כתב ליישב דברי רבינו דאף למה דהוא הביא קרא דויצאה אשתו עמו כבתלמודין ולא מבעל אשה הוא, אפי' הכי דרשינן למעט מעשה ידיהן מלשון דתלמודין הוא נמכר כנ"ל, ואף דהתם קאמר למאי דלא דעיין דחייב במזונות הא נתבאר דלרבינו אין חילוק כנלפענ"ד: הלכה ג'

מי שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית, בין האדון בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה, וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים, והרי הוא מותרת לו כל ימי עבדותו שנאמר אדוניו יתן לו אשה וגו': במכילתא איתא אדוניו יתן לו אשה רשות או אמרת אלא חובה תלמוד לומר אם בגפו יבא בגפו יצא רשות ולא חובה ע"כ. ולפי זה לראב"י דדריש קרא דבגפו יבא לענין דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ליכא הוכחה מהאי קרא, ושפיר י"ל דהוא חובה. והקשה הלחם משנה בשם הרא"מ על רבינו דפסק לקמן [הלכה ד'] כראב"י דבאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ומנא לי' לפסוק הא דרשות, ועיין שם מה שדחק בזה. ועי' במשנה למלך מה שכתב בזה ורוב דבריו קדמו הלחם משנה. והנה כל דבריו דחוקים מאוד למעיין וביחוד מה דכתב המשנה למלך דס"ד למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים לעולם בהם תעבודו עיין שם. לא הבינותי הא לעולם בהם תעבודו היינו בעבדים כנענים. ואם כונתו דיהי' לו בנים

שהולכים אחרי' והם יהיו כעכו"ם עדיין קשה דהא ר"י בעצמו ס"ל לעולם בהם תעבודו רשות ואיך יאמר דמשום הכי סלקא דעתין לומר חובה וצ"ע: ומאי דנראה לי בישוב דברי רבינו, דבאמת לא הבינותי מאי דס"ד דר"י לומר דחובה היא. דאף דנימא כמו שכתבו הלחם משנה והמשנה למלך דאין זה בכלל אם שבתורה דודאי רשות מ"מ קשה דהא בפ"ק דסוטה [ד"ג ע"א] פליגי ר' ישמעאל ורע"ק בקינוי ובלא יטמא ובלעולם בהם תעבודו אי רשות או חובה. ופריך ר' ישמעאל ורע"ק בכל התורה כולה. לפלגו ומשני הכא בקראי פליגי ר' ישמעאל סבר כלפי שאמרה תורה לא תשנא כו' יכול כגון זה תלמוד לומר וקינא לה בעלה, כלפי שאמרה תורה לא יטמא כו' תלמוד לומר לה יטמא. כלפי שאמרה תורה כו' ורע"ק סבר קראי יתירי כתיבי להורות דחובה ור' ישמעאל סבר כל פרשה שנאמרה ונשנית כו' עיין שם. וכן הוא מבואר להדיא בזבחים [דס"ו ע"א] ובתוס' ד"ה אלא לענין לאוין עיין שם היטב, ועכ"פ שמעינן דלתרווייהו כיון דבלאו קרא הי' לנו סברא דאסור לעשות כן שפיר אמרינן דקרא אינו אלא רשות ור' ישמעאל בעצמו ס"ל כן, ורע"ק דס"ל חובה משום דהוי לי' קרא מיותר לחובה. א"כ הכי נמי הא שפחה אסורה לישראל [ואף לדעת רבינו לפי דעת הרשד"ם דמותרת מן התורה, הא כתב המשנה למלך דמהיתרא לעבד עברי הוא דשמעינ' לה הא בלאו הכי הוי, ס"ד דאסורה]. וס"ד דגם לעבד עברי אסורה, וא"כ צריך קרא להתירה ומהיכי תיתי נימא דחוב הוא אדרבה הא בכהאי גונא צריך קרא לחובה ולא דיצטרך קרא לרשות. ומה, דצ"ל דר' ישמעאל לטעמי' דס"ל בקינוי ולה יטמא ולעולם בהם תעבודו רשות והקשו התוס' וכי לית לי' לר' ישמעאל תרי"ג מצות נאמרו