אוצר המלך קה

למשה בסיני ויחסרו לדידי' מהמנין או יהא מיותר לרע"ק. ותירצו דיש מצות שמנאם ר' ישמעאל ולא מנאם ר עקיבא עיין שם. וא"כ י"ל דס"ד דר' ישמעאל כיון דתרי"ג מצות הלכה למשה מסיני ונחסרו מהמנין, ס"ד דזו בודאי להשלים המנין וזו הראי' שהיא חובה. [ואי דמאי אולמא דהנך מהאי, עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא] ולהכי הוצרך קרא דהוא רשות. וא"כ זהו ר' ישמעאל לטעמי' אנן לדידן דקיי"ל בכל הנך דסוטה כר' עקיבא דלהדיא רבי קרא דחובה נינהו, א"כ שפיר אין צריך כלל קרא דחוב נינהו. ושפיר אף דפסק רבינו כר' אליעזר בן יעקב ס"ל נמי דרשות הוא דאין צריך כלל קרא לזה וכנ"ל וא"ש: ובזה יובן לתרץ מאי דפסק רבינו כחכמים דהמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית. והתוס' [דט"ו ע"א] הביאו בשם רבינו תם דפסק כחכמים משום דר"א שמותי הוא, ודחו דבריו דבכל הספרים כתיב ר' אליעזר בלא יו"ך עיין שם. וא"כ מנא לי' לרבינו לפסוק כחכמים. אבל לפי מה שכתבתי יובן, דהנה המשנה למלך הקשה לפי מה שכתב הרשד"ם לדעת רבינו דשפחה כנענית מותרת מן התורה. א"כ איך קאמר בגמרא דחכמים ילפי לו ולא למוכר עצמו ור"א ס"ל לו לרבות בעל כרחו, למה לי קרא לבעל כורחו. הא בלאו הכי נדע דאי מדעתו א"כ בגפו יבא בגפו יצא מיעט דבאין לו אשה ובנים אף מדעתו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, קשה מדוע לא כיון דשפחה כנענית מותרת מן התורה עיין שם שהניח בקושיא, ולא קשה מידי די"ל דר"א [וכן חכמים דעמי' דהוצרך לומר אליבייהו קרא דכי משנה כו' עיין שם היינו ג"כ אף אי ס"ל כר"א בהא] דריש בגפו יבוא לענין דרשות. ואפילו לא דריש הכי רק כראב"י מ"מ כיון דס"ל כר' ישמעאל דצריך קרא לרשות א"כ אי דריש בגפו כראב"י ע"כ אם אדוניו חובה. א"כ שפיר י"ל דבגפו בא למעט דאם אין לו אשה ובנים אין רבו חייב למסור לו שפחה כנענית [ורק ר' אליעזר ביו"ד חבירו של ר"י ס"ל דוקינא ולעולם בהם תעבודו חובה]. ולפי זה אתי שפיר דרבינו לטעמי' דס"ל כרע"ק ואין צריך כלל דרשות דאף בלאו בגפו יבוא הוא רשות ובגפו יבוא מרבה דבאין לו אשה ובנים אין מוסר לו. וע"כ היינו אפי' בעל כרחו. וא"כ אין צריך קרא

דאי' לבעל כרחו יפרש קרא דלו למעט מוכר עצמו. ויפה פסק רבינו דמוכר עצמו אין מוסרין ואתי שפיר: איברא בגוף הענין לא אדע מנא לי' להלחם משנה ולהמשנה למלך, דדעת רבינו דהוא רשות. דמלשון רבינו שכתב יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית, משמע חיובא הוא על רבו וצ"ע

ודע דמהרי"ט ז"ל במהדורא שני' לסוגיית עבד עברי, חקר באם אין הרב רוצה למסור לו שפחה כנענית אם יוכל העבד בעצמו ליקח משום הואיל ואשתרי אשתרי עיין שם. ולפענ"ד דרשאי הוא כיון דהותרה אצלו שפחה כנענית והרי היא לו כנשים דעלמא. וקצת ראי' מס"פ האומר [דס"ט ע"א] בעובדא דר' שמלאי דאמר לי' אי אקדמתך טהרתינהו לבנך דאמר לו זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי כו', עיין שם ובתוס' רי"ד דאף לעשות איסור התירו לו כדי לטהר לזרעו. וקשה איך התירו לו לעשות איסור ופן אח"כ לא ירצה הרב למסור לו שפחה כנענית ונמצא יעשה איסור באין תועלת ופן לא יהי' להרב שפחה, ושפחה של איש אחר ודאי לא יאבה לתת לו להיות הבנים לפלוני ומדוע לא נחוש פן לסיבת מה לא יאבה לתת לו ואיך נתיר לו לעשות איסור בשביל זה. אלא ודאי דאף אם לא יתן לו הרב יוכל ליקח בעצמו כן נראה

ודע עוד דראיתי להרב יד אלי' [סימן צ"ו] הקשה על דברי רבינו מתמורה [דל"א ע"א] בהא דתלין שפחתך אצל עבדי רבי אומר אין זה אתנן וחכמים אומרים אתנן ואסיק דאיירי באין לו אשה ובנים ופליגי בדר"א בן יעקב. וק' מאי טעמא לא קאמר דאיירי במוכר עצמו וחכמים דהתם כתנא קמא דהכא דאסור בשפחה כנענית ורבי כר"א, וע"כ דלא בעי לאוקמי כחכמים דלא כהלכתא דהלכה כר"א כדכתבו התוס'. וקשה איך פסק רבינו כתנא קמא דהכא, עיין שם שלא העלה לזה תירוץ מספיק, ולפענ"ד דהנה בגמרא פריך מאן האי תנא דלא יליף שכיר שכיר ובעי למימר תנא קמא דר"א, ודחי דאפי' ילפי שכיר שכיר מ"מ פליגי אר"א והדר בעי לומר רבי הוא דתניא באלה כו' ודחי עיין שם. וקשה באמת אלא מאן הך מאן דאמר ועיין בריטב"א שכתב דלמסקנא דלא אשכחנא מאן דאמר אחר ע"כ תנא קמא דר"א הוא אותו המאן דאמר ולא מהני קראי נפקא לו' עיין שם. והנה מהתוס' ד"ה ואף לא משמע כן, וכן במהרי"ט בחידושיו לב"ב ועי' במשנה למלך [פרק ה'] וצ"ל לדעתם דלמסקנא באמת רבי הוא המאן דאמר דלית לי' שכיר שכיר ולאו מקראי