אוצר המלך קג

דגמרא הנ"ל הכל בנמכר לעכו"ם וכדעת הסמ"ג לא כרבינו

הלכה י"ב

אדון שמת אם הניח בן זכר, הרי העבד עובד הבן עד סוף השש, כו' אבל אם לא הניח בן זכר הרי זה יצא לחירות, ואינו עובד לא את הבן ולא את הבת ולא את האח כו': נראה לי פשוט דטומטום ואנדרוגניס אין נוחלין אותו כבירושה כשיש בנים ואם נקרע ונמצא זכר נראה דנוחל. דרק בבכור גלי קרא והי' הבכור. ובממזר פשוט דנוחל כדתנן בפרק ב' דיבמות [דכ"ב ע"ב] ובנו הוא לכל דבר כו' עיין שם. ועיין ביומא [דס"ו ע"ב] ממזר מהו לירש כו' עיין שם

פרק ג' הלכה א'

כל עבד עברי, הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו כו', והוא שתהיה מותרת לו, אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה אינו חייב במזונותיה שנא' אשתו עמו. אשה הראויה לעמוד עמו כו': עיין בהרב כסף משנה הקשה מנא לי' אפי' שני' דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין דאורייתא ולא שני' דרבנן. ועיין במשנה למלך כתב הא לא קשיא דכיון שהזכיר חליצה בכהן הדיוט הוא הדין נמי שני' דמאי שנא הא כולהו דרבנן ע"כ. ואני אומר משום הא לא אריא, דהא בר"פ אלו הן הלוקין [די"ג ע"א] חשיב גרושה וחליצה לכהן הדיוט כו'. וכתבו התוס', דאגב גרושה נקט לחליצה וכן בסוטה [די"ד ע"א] תנן ר"י אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחליצה לכהן הדיוט כו' הירא והרך כו'. ובגמרא שם אמרינן דלר"י אעבירות דרבנן אין חוזר. וע"כ אגב גרושה נקטה. וכן כתב הר"ן במגילה ופרק בני העיר] גבי הא דלרחוב מתקבצים בתעניות ובמעמדות דמעמדות אשיגרת לישן הוא כמו חליצה בדוכתי טובי אגב גרושה עיין שם. וכן כתב הרשב"א במשמרת הבית הלכות שחיטה ד"ז ע"ב] בדבריו שם בענין אשיגרת לישן, וזה לשונו וכעין מה ששנינו בפרק הבא על יבמתו הבא על אחת מכל העריות כו' גרושה וחליצה לכהן הדיוט הנה שהזכיר בין איסורי ערוה דאורייתא חליצה אע"פ שחליצה אינו אלא דרבנן כו' ובכל המקומות יזכיר חליצה בכלל האסורות מן התורה כו' ע"כ. וכן כתב הרב בית יוסף באהע"ז [סי' קי"ז] אמתניתין דפרק יש מותרות גרושה וחליצה לכהן הדיוט יש להם כתובה עיין שם וכהנה רבות. וא"כ הכי נמי בברייתא אין ראי' כלל מחליצה לשני', די"ל נמי דחליצה נמי אגב גרושה הזכירו וכהנ"ל. אך תירוץ הכסף משנה נכון

שם וכן חייב במזונות בניו ובנותיו כו' כתב הרב כסף משנה צ"ע אם חייב במזונות בניו יותר משש או לא ע"כ. והנה הרמב"ן פ' משפטים] כתב שהבנים אין חייב לזונם אלא בקטנם בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם ע"כ. ועיין במשנה למלך שהביא הרא"מ [פ' בהר] דהיינו עד בן שש, איהו ז"ל מפרש דהיינו עד בן י"ב עיין שם. ולפי ענ"ד לא כדברי זה ולא כדברי זה. דמלשון הרמב"ן שכתב או נוהג, יש לומר דנתכוון למה שכתב הריטב"א בחידושיו [דכ"ב ע"א] וזה לשונו וכי תימא כיון שהוא אינו חייב במזונותיהם מן התורה מאי טעמא חייביה רחמנא לאדון זה מה דאין העבד חייב ואיכא למימר כיון דסתמא דמלתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו וציותה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיזונם הרב דקים לי' רחמנא שאלו לא נמכר הי' הוא זנם ע"כ. וזהו כונת הרמב"ן שכתב או נוהג. היינו אף שאין מצוה לזונם רק שנוהג לזונם, רצתה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו. וא"כ ודאי דאין לתת לזה שיעור ו' שנים או י"ב שנים רק כל זמן שהוא נוהג לזונם ואע"פ שאין מצוה מדרבנן כלל, ומה שכתב הרמב"ן בקוטנן היינו דאז הי' נוהג לזונם, כן נראה לפי ענ"ד. ונראה דזהו ג"כ דעת רבינו, ועיין במשנה למלך ואין מחלוקת מעתה: הלכה ב'

אע"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, אין לו במעשה ידיהם כלום אלא הרי מעשה האשה ומציאתה לבעלה וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה אע"פ שהוא עבד עברי הוא מבואר במכילתא שהביא הרב כסף משנה [הלכה א]. וראיתי להריטב"א שכתב ומסתברא דמעשה ידיהן ומציאתן שלו תוך