אורח לחיים (לונטשיץ) סג

לאהבת הבריות ויפרוש ממנהגם אע"פ שהדרך ההוא נעשה כבוש לרבים כאשר ראיתי בעונינו הרבה דברים נוהגים בינינו שכל אחד בעצמו יודע שלא טוב הדבר ואעפ"כ הוא ירא לשנות המנהג צא ולמד מאופן הלימוד אשר כהיום נתפשט בכל גלילות אלו שעיקר הלימוד הוא הפלפול שקורין חילוק והמקרא והמשנה טפלים אליו מי יוכל לספר ולשער כמה גדול עון זה לשנות הידוע ולדבר בדברי הבאי ולהפוך דברי אלהים חיים לדברי תוהו ובוהו ושקר מפורסם ולא די לנו בזה אלא הוא נקרא עיקר לימוד הזמן דיו אלו ימי לא יספיקו לכתוב כמה רעות רבות נמשכו מלימוד זה וכל העוסקים בו כולם ידעו כי שקר בימינם ומ"מ כל א' מפני הבושה אינו מניחו ומתנצל לאמור הלא בדרך כבושה אני מהלך כמו שהאריך לדבר מזה הגאון מהר"ר ליב נר"ו בספר דרך החיים וא"כ דעת רבי עקיבא לומר שזה כלל גדול בתורה שיהיה האדם נטפל לעושי מצוה כי מאחר שהוא מדיני בטבע ועמידתו קשה זולת חברת בני אדם א"כ יבחר לו לשכון בחברת עושי מצוה וירחיק הכתות הפחותים המשולים לשאור שבעיסה עד אשר לא יראה ולא ימצא בגבולו איש חמס רע וזהו בל יראה כארז"ל אסור להסתכל בדמות אדם רשע כו' ובל ימצא שנא' ואבקשהו ולא נמצא וזהו סימן חירות וגאולה כמ"ש לעתיד וברותי מכם הפושעים וגו' וכן בגאולת מצרים מתו כל רשעי ישראל בשלשה ימי אפילה ונשארו הנקיים מחלודת השאור וכמו שנא' והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'

טעם שלישי הוא בהיות שכבר נז"ל שכל מי שהוא שלם בבקשת הממון והוא בעל עין טוב כל גופו אין צריך בדיקה כמאמר הפייטן שכל הדברות בלא תחמוד כלולים וזה נרמז במצה זו שהיא חסירה המלח וע"כ נקרא לחם עוני וזה סימן מובהק שכל מי שהוא בעל עין הרע ואינו נותן מממונו לצדקה על דרך מלח ממון חסר אז הוא בא לידי עוני כמ"ש כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' ומכלל הן אתה שומע לאו שבהעדר מלח ממון אז לא יהיה לחמך לחם עושר וזהו ענין נצחון האשה שהקדיחה תבשילו במלח על שלא שייר פיאה בקערה לשמש כי מאנו ידיו לעשות צדקה ליתן מלחמו לדל ולשייר פיאה בקערה אל העני ונכה רוח ואכל הכל בעצמו על כן הקדיחתה תבשילו במלח להורות לפי שעבר על מצות הצדקה שנרמז במלח ע"כ יהיה תבשילו מוקדח בלתי ראוי אפילו לאכילת עצמו כי לסוף גם הוא לא יאכל מלחמו זהו דעת ראב"ע שדרש פסוק ושכחת עומר בשדה וגו' למען יברכך וגו' עד ומצאה העני כו' הורה בזה שביותר צריך האדם זירוז במקום חסרון כיס כי אם יהיה שלם במצוה זו אז יהיה ידו בכל המצות כי כולם כלולים בלא תחמוד כאמור וזהו סוד המצה היותה סימן חירות וגאולה כמ"ש שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וגו' ויבאו לידי ידיעה זו ע"י אכילת לחם עוני מצד העדר המלח ועושה כזה אינו עולה הפך ממה שנא' יש מפזר ונוסף עוד וק"ל ואולי לזה כיוונו רז"ל בנוסח הא לחמא שיסדו כל דכפין ייתי ויכול כולי כי זהו סימן חירות וגאולה כאמור. ורז"ל אמרו בזכות אך ביום הראשון תשביתו יזכו להכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון ובזכות יום ראשון של סוכות יזכו לבנין בית הבחירה והיינו סוכת דוד הנופלת ובזכות ולקחתם לכם ביום הראשון יזכו למשיח ע"ד שביארתי בעוללות אפרים במאמר קכ"ב שהאתרוג רמז למנהיג א' שיש בו טעם וריח אשר על ידו יהיו נאגדים באגודה אחת כל זרע יש' כלו הנמשלים בלולב וערבה והדס וזה רמז למשיח שנא' בו והריחו ביראת ה' ובזכות ביום הראשון תשביתו שאור המרמז לביטול היצה"ר יזכו לביטול זרעו של עשו אשר כחם מסמאל והוא שטן הוא יצר הרע וזהו שאמרו ברבתי יבא ראשון זה הקב"ה ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון ויפרע מעשו שנקרא ראשון בחדש הראשון ר"ל בזכות המצה שאוכלין בחדש הראשון יוכרת היצר הרע כאמור ולכך התחיל ביבא ראשון זה הקב"ה כי לעתיד ארז"ל הקב"ה מביא בעצמו היצה"ר ושוחטו כו' וזהו טעם מכת בכורות ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י השליח כי זה הוראה על מכת היצר הרע הנקרא מלך זקן ונוצר קודם בזמן אל היצה"ט ומה שאמרנו למעלה שהמצה יש בה רמז אל ההכנעה כבר אמרנו שיש בקרבן פסח רמז על זה בלקיחת האזוב הדם אשר בסף דהיינו באסקופה ובפ' צו נרמז הענין בהיא העולה על מוקדה וכן במצורע ואחרי מות כנ"ל ומכל פנים האלו נתבאר שהמצה סימן חירות וגאולה והמשכיל ישמע ויוסיף לקח

מרור זה שאנו אוכלים לזכר וימררו את חייהם יש בו כמה מיני תועלת וסודות אלהיות. טעם ראשון הוא שזכירה זו מועלת ובאותו דור הועילה לישראל להיות נקל בעיניהם לקבל עול מלכות שמים עליהם כמו שנא' וידעון עבודתי ועבודת העמים כי יכירו וידעו ההבדל שבין עבודת הש"י בזמן שעושין רצונו ובין עבודת העמים בזמן שאינן עושין רצונו של מקום ב"ה וצירוף המרור למצה יש בזה רמז לצירוף דין ורחמים כי המצה סימן חירות והמרור סימן שעבוד ודין וזהו סוד בפה רך ובפרך להורות שע"ו צירוף שני מדות אלו הקב"ה מנהיג עולמו וזהו סוד אומרו מן הכבשים ומן העיזים תקחו כי הכבש רך והעז קשה כהוראת לשון עוז וכמו שנא' ה' בעזך ישמח מלך היינו במדת הדין הרמוזה בעוז ובישועתך מה יגל מאוד דהיינו במדת הרחמים: טעם שני הוא בהיות שהוא מהידוע שטעם השעבוד של גלות ישראל במצרים היה להם כדי למרק חומרם מכל סיג ופסולת כמו שנא' ואתכם לקח ממצרים מכור הברזל המשיל השעבוד לכור הברזל העשוי לצרף הכסף מכל סיג וכמו שנא' בגלות החל הזה ואצרוף כבור סיגיך וגו' וזהו סוד ארז"ל שהיו המצרים חורשים על גבם ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע והיו חוזרין ומבצבצין כולי וכשנגלה הקב"ה עליהם על הים הם הכירוהו תחילה שנא' זה אלי ואנוהו ויש לשאול למה דוקא הם הכירוהו תחלה אלא לפי שכל עוד