אורח לחיים (לונטשיץ) יז

ושמח בה אע"פ שהוא יכול להביא טרף לביתו בלא עמל ויגיעה על ידי תחבולה אנושית לא בצדק ולא במשפט. הנה זה הוראה גדולה על שהוא שלם גם במידת האהבה ואוהב את השם יתברך אשר הזמין לידו מלאכה זו לפיכך נתן לאוהב זה העוה"ז והעוה"ב וזוכה לשתי שלחנות יען כי הוא עוסק בצרכי שני עולמות כאחד והירא אע"פ שעוסק ביראת ה' כל היום מ"מ אינו זוכה כי אם לעולם הבא ומה שדרש אשריך על העולם הזה ואשרי איש בודאי נדרש על העה"ב לפי שאשרי איש נאמר בלשון נסתר רמז בו העולם הנסתר ואשריך מדבר בלשון נוכח ונגלה רמז לעולם הזה הנגלה וזה אין צריך לפנים שהעוסק ביגיעת הנפש זוכה לעוה"ב והנהנה מיגיעת כפיו זוכה גם בעוה"ז נוסף על העוה"ב שהוא זוכה אליו מצד ההנאה והשמחה ובמדרש הרבות פרשת בראשית אמר רבי ברכיה בשם ר' סימון לא בעמל ולא ביגיע ברא הקב"ה העולם כו' אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיע כו' ומאמר זה נראה סתור מתוכו. ונראה שר"ל שמה שנאמר וישבות ה' לא שבא למעט לאמר שעכשיו שבת ה' וקודם זה היה טרח ויגע אלא בא להורות וישבות ה' רוצה לומר דוקא הקב"ה שובת כי אין לו חלילה יגיעה ועמל אבל שאר נבראיו יום ולילה לא ישבותו ונבראו לעמל ויגיעה וזה"ש להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ובית של בעמל ויגיעה הוא כמו בשביל כמו שדרשו בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית כך בית של בעמל בשביל העמל ור"ל שהעולם נברא בשביל ב' מיני יגיעות אלו כי לכך כפל הלשון באמרו עמל ויגע כנגד היגיעה הגופנית והנפשית אשר בעבורם נוצר האדם כמ"ש אדם לעמל יולד ומה שנאמר וישבות ה' ביום השביעי לדקדק ממנו שהאדם לא ישבות ביום השביעי בעמל הנפשי כי אדרבה יום השביעי מסוגל בזה שהוא יום מנוחת הגוף ועמל הנפש בתורה ועל יגיעת הגוף בששת ימים כבר הזהירו על ככה באמרו בזיעת אפך תאכל לחם והנביא המשיל יגיעה הגופנית הנעשית על ידי החומר ליגיעת החמור כי כשמו כן הוא והיגיעה הנפשית המשיל ליגיעת השור שכן אמר שלמה ורב תבואות בכח שור וה"ה לפרה וראה והבין איך המשיל זה לחמור הטמא כך כל ענייני החומר טמא טמא יקרא כי סופו לקברות יובל ויגיעת הנשמה הטהורה המשיל לשור הטהור ואמר ידע שור קונהו לרמוז על הכח השכלי שבאדם אשר שולח מאת ה' ידע רבונו כי ממנו הוא בא אבל החמור אינו מכיר את קונו כי אם אבוס בעליו הוא מכיר ר"ל הוא מכיר שבשכר הטורח יתנו לו מאכלו על אבוסו כך כל מעשה החומר לצורך מאכלו כשאר פעולות של הבהמות אבל החלק השכלי ידע קונו שבשמים ומשתדל לדבקה בו יתברך לכך אמר הנביא שהשור הטהור יש בו כדי הבינה שהוא ידע קוניהו ומכירו ולפיכך הוא עמל במלאכת קונו למצוא חן בעיניו והחמור הטמא כולו חומרי ביותר אע"פ שאינו מכיר רבונו מ"מ הוא יודע אבוס בעליו ויודע שכשעוסק במלאכת רבו אז אבוסו מלא מכל מיני מאכל אשר יאכל והרי הוא עושה לכל הפחות לצורך עצמו וא"כ היה להם לישראל ללמוד מן החמור והשור להיות יגע ועמל בשני מיני יגיעות אלו א' מלאכת השור להכיר רבונו כד"א השכל וידוע אותי ב' מלאכת החמור לצורך מזונותיו כאמור ואעפ"כ לא למדו מהם וישראל לא ידע כי תואר ישראל רמז ליחידי הדור ישרי אל אשר עמהם תושיה ועצה והם לא ידעו את ה' יען כי לא עסקו ביגיעת התורה והמצוה עמי זה ההמון עם עם הדומה לחמור לא זו שלא עסקו ביגיעת התורה אלא אפי' ביגיעת הגוף לא עסקו ובחרו בהפקרא להיות ניזון מן הגזל וזה"ש לא התבונן ר"ל שאפי' בדבר המוחש לפניו אינו מתבונן כד"א בינו בוערים בעם וגו' כי אפילו הבער והפתי יש לו להתבונן בתועלת הדבר אשר הוא רואה לפניו וכמ"ש בין תבין את אשר לפניך מזה אתה למד שלשון בינה שייך לומר על דבר שהוא רואה לפניו ובהפכם נאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור רצה לומר שהוא עושה כמעשה השור והחמור בדרך הנזכר וזה"ש במאמר הנזכר מתחלה הזהיר האדם על היגיעה הגופנית שאם כפי הטבע האדם מתעצל ואינו רוצה לטרוח אחר מזונותיו על זה אמר הסתכלו בארץ כו' שמא אמר חמור זה איני טוען כו' כי אע"פ שהחמור כולו חומרי כשמו מ"מ יש בו בינה להכיר שכשהוא טוען משא אדונו אז אבוסו מלא ואף אם לפעמים מאן ימאן החמור לילך טעון אזי האדם השכלי מכריחו. וממנו תלמד וכן תעשה להיות עמל ויגע במזונתך ואף אם כפי הטבע החומר בוחר יותר בהפקירא מ"מ הכח השכלי שבך יכריחו על זה וכן הכח השכלי ילמד מן הפרה החורשת ודשה כך השכל יחרוש במלאכת המצות והתורה ואע"פ שנראין כמתישין את הגוף מ"מ המה יגיעו את האדם לידי תכלית טוב כמו החרישה בקרקע קשה נראה כמחלשת כח הקרקע ומרככת אותה ואין הדבר כן אלא אדרבה ע"י החרישה יוסיף תת כחה להצמיח וכן הדישה נראה כמקלקל התבואה ע"י ההכאה ואדרבה על ידה הוא מנקה התבואה מכל פסולת וכך התורה אע"פ שנקראת תושיה שמתשא החומר מ"מ טהור ידים יוסיף אומץ ועוז ותעצומות בכח השכלי להוציא לאור תעלומות חכמה פרי צדיק עץ חיים ע"ד רז"ל שהיו המצרים חורשים על גבם כו' ומסיק שם שעל הים הם הכירוהו תחלה ואמרו זה אלי ואנוהו ר"ל שעינוי של המצרים היה לחומר לבד כאילו חרשו על גבם כמו שהחרישה מרככת כח הקרקע עד שהיא ראויה לזרוע כך על ידי עינוי החומר ומיעוטו נזדכך כח שכלם עד שהיה ראוי להוציא פרי ההשכלה